באיחור קל אך אופנתי – כמה מילים על תחקיר ה"המקור" בנושא הקלטות נוני-ביבי בליבת תיק 2000 (שווה צפיה. נא להצטייד מבעוד מועד במאסקנטייפ ע"מ לקבע את הלסת השמוטה).
מכיוון שהטקסט יצא קצת ארוך, אקדים את המאוחר ואגלה כבר כאן שלדעתי התחקיר מחזק דווקא את עמדתו של נתניהו בסוגיה. באופן חלקי לפחות, עם כוכבית ענקית שתתברר בהמשך.
מקור – https://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4998709,00.html
קצת רקע למי שחי תחת סלע בשלושת השנים האחרונות (אני יכול להבין וקצת מקנא):
ב2017 נפל לידיה של משטרת ישראל אוצר בלום ובו מספר הקלטות המתעדות שיחות סודיות בין רוה"מ בנימין נתניהו ומו"ל "ידיעות אחרונות" אנרון "נוני" מוזס. עצם קיומן של ההקלטות היה סקופ לא קטן, הלו השנים אמורים להיות אויבים מושבעים, לפחות אליבא דנתניהו. מאז שנות התשעים ביבי מתלונן בפני כל מי שלא זריז מספיק כדי לברוח, שנוני הוא גדול מבקשי רעתו. אישית מעולם לא הבנתי למה. הסיקור לו זכה נתניהו בידיעות מעולם לא היה נשכני בהרבה מזה של גופי תקשורת אחרים, ובטח שלא התחרה ב"הארץ" או בערוץ 10. יתכן ותוכן ההקלטות שהתפרסם לפני כמה שבועות שופך מעט אור על הסוגיה הזו, ובדרכים שאולי יפתיעו את חלקכם.
אז מה הדיבור?
מפרסום ראשוני של תמלילי השיחות בין העורב והזרזיר שלנו עלה כי נוני וביבי דנו במשך שנים בעסקת שוחד לכאורה: נתניהו "ירסן" את תפוצת ישראל היום, שבהפצתו החינמית הורס לנוני את הביזנס הגווע גם ככה, ונוני בתמורה ידאג לרוה"מ לסיקור אוהד על גבי דפי "העיתון של המדינה". ככה פשוט. או לפחות, כך נדמו הדברים עד פרסום התחקיר של "המקור".
בתחקיר המדובר ריכז דרוקר לראשונה את ההקלטות במלואן וחשף תכנים שעד כה לא היו ידועים לציבור. החל משיחות נימוסין ועצות חבריות המוחלפות בין שני האויבים, וכלה בדרישות ואיומים הדדיים של ממש, יש בהקלטות את כל הדרוש על מנת להביך את המעורבים עד עפר. בפן הפלילי לעומת זאת, היחיד שיש כנגדו ממש, לדעתי הלא מקצועית, הוא דווקא נוני מוזס. דרוקר בתחקירו הנהדר לא מסכים עם הקביעה הזו, אנסה להסביר למה אני חולק עליו כאן.
לפני כן כדי להזכיר שההקלטות בוצעו בהוראת נתניהו, שע"פ המשטרה יזם את השיחות עצמן. כך שלא מפתיע שביבי יצא טפלֹון בסיפור הזה. להבדיל לנוני נתניהו ידע שהוא מוקלט, ויתרה מזאת, ע"פ גרסתו של נתניהו עצמו, כל הקרקס הזה אורגן מלכתחילה על מנת להפיל את נוני. ביבי אפילו דואג להשחיל פה ושם סיסמאות ואמירות שביום מן הימים יוציאו אותו טוב באוזני המאזינים. תצפו בעצמכם ותגידו לי איזה בנאדם נורמלי מדבר ככה אוף-דה-רקורד.
אז מה בעצם יש לנו כאן: מוזס מודה בפני נתניהו שהוא החל להטות את הסיקור בידיעות לטובתו, ואומר באופן די ברור שבתמורה הוא מצפה ש"חוק ישראל היום" יגביל את תפוצת החינמון למספרים שאיתם נוני יוכל לחיות. עוד רומז נוני, בצורה מאוד מפורשת, שבמידה וזה לא יקרה, הטיית הסיקור תחזור למוטב וכנראה לא תמצא חן בעיני רוה"מ. ביבי מצידו, בעיקר מחרטט את מוזס ומוציא אותו ילדה קטנה עם קוקיות. בזהירות של מנתח מוח, ביבי שב ומדגיש שלדעתו חוק ישראל היום הוא חוק "טוב וסביר" ושהוא יתמוך בו בלי קשר לעסקה בין השניים. לאחר מכן, מבלי לייצר רצף לוגי בין המשפטים, הקוסם דורש שמוזס יפסיק "להתיר את דמו". היכולת הזו להציע עסקת שוחד מבלי לפרט אותה במילים היא אומנות שהאיש כנראה סיגל לעצמו בשנים של אימונים. הניסיון ניכר.
עמדתו של ביבי בנושא היא כדלקמן: נוני ניסה לסחוט אותי, ואני זרמתי איתו כדי לאסוף רעיות שיפילו אותו. לדעתי, וצר לי לומר זאת, תוכן השיחות המופרך ביסודו מגבה את העמדה הזו של ראש הממשלה. הלו מי ישער בנפשו שנתניהו יתמוך בחוק ישראל היום? הבן אדם הפיל ממשלה מכהנת על מנת למנוע את העלת החוק לקריאה שניה. איך נוני קנה את הלוקש הזה נשגב מבינתי. אולי שניהם דוברים אמת כשהם טוענים שהם ניסו לעבוד איש על אויבו. במקרה הזה, קל יותר להאמין לנתניהו מאשר למוזס.
מקור – https://www.globes.co.il/news/article.aspx?did=1001186668&fid=821
התסריט, על פניו, די ברור: ידיעות הוא המתחרה היחיד שנותר לישראל היום בזירה המודפסת. בלעדיו רוה"מ, באמצעות שלדון "הג'ינג'י", יהיה השליט הבלעדי בשוק העיתונות המודפסת. להיפטר ממוזס יהיה הג'קפוט מכובד מאין כמוהו. מצד שני – הצרת צעדיו של "ישראל היום" היא הדבר היחיד שבטווח הארוך תציל את מפעל חייו הקורס של מוזס. העיתון החינמי המחולק בצמתים וברכבות נוגס בבשרו מדי יום וכבר לא נשאר הרבה במה לנגוס. על הרקע הזה יוזם נתניהו רצף של פגישות עם מו"ל ידיעות בהן יציע לו עסקה שאי אפשר לסרב לה: אני מוכן לחסל את בני יחידי אשר אהבתי, את ישראל היום, ולהציל אותך כלכלית, ירמוז נתניהו, אם אתה תהיה מוכן להחליף את הפונקציה שלו ולהתחייב על סיקור אוהד. האופן שבו נתניהו התנסח, ויתרה מזאת, האופן בו הוא נהג לאחר מכן (בלימת החוק באמצעות פיזור הממשלה), לא משאיר הרבה מקום לספק: ביבי לא ניסה לשחד את מוזס, או תכנן לקבל ממנו שוחד, הוא ניסה להפליל אותו, וכנראה שגם הצליח בכך.
איתן כבל הגיש, לכאורה, הצעות חוק שנכתבו על ידי עורכי דינו של מוזס ואז שיקר לגבי זה.
אבל עוד לא סיימנו כאן. כפי שאומרים על שעון מקולקל שצודק פעמיים ביום, גם נתניהו צודק כנראה בעוד משהו: הקלות שבה ביבי הצליח להפיל את מוזס עם העסקה האפלה הזאת מלמד אותנו שהשמועות כנראה נכונות. נוני, תמנונוני בלשון רבים, מנהל מזה שנים מערכת יחסים דרקונית של תן וקח (ויש היגידו קח וקח) עם שרשרת ארוכה של פוליטיקאים מכל הספקטרום הפוליטי, שהמשותף בינהם הוא שהם רועדים ממנו בפחד. איתן כבל, שיזם את חוק ישראל היום, הוא כנראה רק אחד מני רבים שמקבלים הוראות מפורשות מבית משפחת מוזס. לפיד כמעט בטוח חבר במועדון הזה. בנט היה בו לזמן מה עד שסר חינו מעיני הפריץ נוני. איילת שקד, ליברמן ואיציק שמולי כנראה עדיין שם.
וכן, נתניהו צודק כשהוא אומר שאם הוא ימצא אשם בתיק 2000, רוב הכנסת תצטרך ללכת בעקבותיו. הגיע הזמן שכל האימפריה המצחינה הזאת, על ה"רשימות" הידועות לשימצה וחבורת הלוזרים שמוכנה להטות חקיקיה רק על מנת לזכות בכותרת חצי אוהדת בעמוד מספר ארבע של מוסף השבת תעלה על טיל לכיוון קיבינמט.
אבל כאן מגיעה הכוכבית הגדולה שציינו בפתח הדברים. מתוכן ההקלטות עולה שנוני וביבי נמצאים בקשר מזה שנים. במין נוסטלגיה מצמררת הם מעלים זכרונות משנות התשעים בהם נוני לכאורה סייע לביבי להיבחר, או לפחות נמנע מלמנוע את היבחרותו (שהשד יודע מה זה אומר, אני מפחד לשאול). גם מערכת הבחירות של 2009 עולה בין הצדדים, ובכלל, נראה ששני האויבים המרים קרובים הן אידיאולוגית והן חברתית. על מה דיברו כל השנים הללו? הרי חוק ישראל היום, או החינמיון בעצמו, לא היו על האג'נדה אז כלל ועיקר. מה נתן ביבי על מנת לקבל כותרות מלטפות בעיתון הנפוץ ביותר במדינה? איזה חוקים קידם עובר מוזס, ולמה? מה האינטרסים של האיש "שאין לשאת את שמו"? אם מה הילך אימים על רוה"מ, מה קיבל ומה נתן? כנראה שלא נדע לעולם. מזל ששניהם בדרך למעשיהו, ובתקווה לא בגפם. כן יהי רצון.
