sponge freemoney

כסף לכולם, תמיד ובחינם: טרלול מוחלט או הבסיס לכלכלת העתיד? יצאנו לבדוק שלוש הצעות.

בעשור האחרון נפוץ רעיון חדש-ישן כתשובה לתחלואותיה של הכלכלה המודרנית. הוא פשוט כמו שהוא מרחיק לכת, שמרני ופורץ דרך כאחד וזוכה לאהדה ולביקורת הן מימין והן משמאל. יש לו גרסאות שונות וסגנונות רבים, אך לכולם מכנה משותף פשוט ביותר: מעתה ועד קצה העיתים תשלם המדינה לכל אזרח שכר חודשי קבוע. שכר זה יהיה גבוה מספיק על מנת לכסות צרכי קיום בסיסיים, אך נמוך דיו שלא יעביר לאזרחים את החשק להתפרנס; “ההכנסה הבסיסית האוניברסלית” הזו, תשולם כל חודש לכולם וללא תנאים – לעני ולעשיר כאחד, לחרוץ ולבטלן, לבריא ולחולה. כפי שהשמיים ממטירים מטר על הרשע ועל הצדיק כאחד, כך תהפוך אותה “הכנסה בסיסית” לזכות אזרח אלמנטרית שלא מוטלת בספק תחת שום תנאי ובשום מצב.

יתרונות של הב”א ממופות לפי נטיה אידיאולוגית

יש דרכים רבות לגשת לנושא הזה. יש הרואים בו סוגיה מוסרית ומתמקדים בשאלה אם תוכנית כזו הכרחית, רצויה או הרסנית מבחינה חברתית. אחרים יטענו שהכנסה בסיסית כלשהי היא הדבר היחיד שעומד ביננו ולבין אפוקלפיסת רובוטים שבאים לגנוב לנו את מקומות העבודה. כל אלה הם כמובן דיונים חשובים בפני עצמם, אבל הם קצת ריקים מתוכן אם לא נבין לפני כן אם תוכנית מהפכנית כזו אפשרית בכלל, על חשבון מה היא עלולה לבוא ואיך היא תשפיע על הביצועים של המכונה הכלכלית הגדולה שעל שולחנה כולנו סמוכים.

ננסה לגעת בשאלות אלה כאן, אבל לפני כן חשוב להבין שכשאנחנו מדברים על “הכנסה בסיסית אוניברסלית”  (נקרא לזה הב”א מעכשיו) אנחנו מדברים על קשת רחבה של תוכניות ורעיונות ששונים זה מזה מאוד.  

לא בכדי יש להב”א מעריצים הן מימין והן משמאל. טבעה, מטרותיה והשלכותיה יכולים להשתנות באופן רדיקלי לפי זהותו של מציע ההצעה. היא יכולה להיות תוכנית חלוקה מחדש שתרחיב את מדינת הרווחה כיד המלך אם אתה סוציאל דמוקרט; תוכנית תמרוץ שתפקידה לעודד ביקושים אפקטיבים אם אתה כלכלן קיינסיאני, או דרך לבטל כל התערבות ממשלתית בשווקים מבלי לגרום למרד של ההמונים, אם אתה ליברטריאן או נאו-שמרן. הסיסמאות וההבטחות של כל הפרוגרמות השונות האלה יהו לעיתים דומות מאוד, אך השפעתן החברתית והכלכלית יהו רחוקות מאוד זו מזו.  לאור זאת, שאלת ה”כיצד” חשובה לענייננו יותר מאשר שאלת ה”האם” ובה נבחר להתמקד כאן.   

אז שנתחיל?

שאלת ה-288 מיליארד ש”ח 

שלושת השאלות הראשונות עליהן כל תומכי ההב”א יצטרכו לענות הן: כמה כסף יחולק? איך נממן את זה? ועל חשבון מה? שתי השאלות האחרונות הן מה שמבדיל בין כל הצעות ההב”א לאורכה ולרוחבה של הקשת האידיאולוגית. ישנן גם חילוקי דעות לגבי גובה התשלומים, אבל כדי להשוות את ההצעות השונות נעבוד כאן עם סכום קבוע שסביבו יש קונצנזוס מסוים. 

רוב תומכי ההב”א יסכימו שעל השכר החודשי המובטח להיות גבוה מספיק על מנת לכסות צרכי קיום בסיסיים, כמו קורת גג, דיור וגישה למזון. אפשר להתווכח על מה זה בדיוק אומר במשק הישראלי, אבל לטובת הדיון נרוץ כאן עם סכום ע”ס 4000 שקלים חדשים אותם יקבל כל אזרח בראשון לכל חודש באהבה מהדוד סמי.

במדינת ישראל חיים כיום סביבות השש מיליון אזרחים ואזרחיות בוגרים ובוגרות. מחישוב זריז עולה שפרויקט הב”א במימדים כאלה יעלה כ-288 מיליארד ש”ח מדי שנה, שזה יותר מחצי מתקציב המדינה שעומד לשנת 2019 על סכום של 479 מיליארד ש”ח (כולל החזר חובות). 

בסוף המאמר שלנו אנחנו נראה שהסכום הזה יותר גמיש, ושכל מיני טריקים חשבונאים יכולים לגרום לו להראות פחות מפחיד, אבל עד אז: 288 מיליארד ש”ח, או 60% מתקציב המדינה הנוכחי, זהו הסכום שעלינו לגייס. בואו נראה איך האידיאולוגים שלנו מתכוונים לשלם על החגיגה הזאת. 

האַיֵיק והפרידמנים

נתחיל דווקא מהקצה הימני ביותר של תומכי הב”א כדוגמת פרידריך האַיֵיק ומילטון פרידמן. הייאק ופרידמן אומנם היו שתי כלכלנים שונים מאוד, אחד אוסטרי ואילו השני מוניטריסת, אבל יחדיו הם מכסים היטב את ספקטרום ההגות מימין למרכז. שניהם רואים בכוחות השוק לבדם את המנגנון הטוב ביותר להקצאת משאבים ותכנון כלכלי, שניהם יטענו שכוחות אלה מאוזנים מספיק ולרוב לא ידרשו רגולציה או התערבות חיצונית כלשהי; ואם יש משהו ששניהם לא סובלים זו חלוקה מחדש של הכנסות והשקעות ציבוריות במשק. עם זאת, שניהם תמכו בהב”א – וזאת בעיקר כתחליף למדיניות רווחה, תשתיות ציבוריות והתערבות המדינה ביחסי עובד-מעביד. 

מימין לשמאל: פרידריך האייק ומילטון פרידמן

הסיבה שאנחנו מתחילים עם האַיֵיק והפרידמנים היא שגישתם היא הפשוטה ביותר מבחינה תקציבית. תשובתם לשאלה המרכזית ביותר לענייננו – מאיפה הכסף – היא קצרה וחותכת: תוכנית הב”א תמומן על חשבון כל שאר הוצאות המדינה למעט בטחון: הפריטו את מערכת הבריאות הציבורית, כנ”ל את מערכת החינוך. הפכו את ביטוח לאומי לביטוח פרטי, בטלו את כל משטר הקצבאות של משרד הרווחה, את הסבסוד לתחבורה ציבורית, דיור ציבורי, את כל האַפַּרָטוּס הרגולטורי ובכלל כל הוצאה ציבורית שאיננה משטרה, בתי כלא וצבא. אם נעשה את כל זה יתפנה די תקציב למימון הב”א, ועוד ישאר עודף כדי להוריד מיסים ומדי פעם לשבור איזו שביתה להרמת המורל. 

האם זה יהיה שווה את זה?

זאת שאלה נהדרת שהתשובה הכנה היחידה עליה היא שאנחנו לא יודעים, אם כי תכף ננסה לנחש. אבל לפני כן עלינו לענות על שאלה אחרת והיא מדוע שמישהו בכלל יציע הצעה כזו.

אפשר להתווכח על תפקיד המדינה בכלכלה, אך אם יש דבר אחד שעליו מרבית החוקרים יסכימו, זה שישנם לפחות מקרים מסוימים שבהם השווקים כושלים ושבהם דרושה התערבות חיצונית מסוימת כדי להוביל לפתרון. גודל, אופי ותדירות ההתערבות הנדרשת הם מה שמחלקים את הספקטרום הכלכלי לשמאל, מרכז וימין במרבית הסוגיות. גם הייאק, פרידמן ודומיהם יסכימו על כך בסופו של דבר, גם אם תוך כדי גרירת רגליים ומשיכות כתפיים מרובות. עמדתם בנדון, שלדעתם אמורה לצמצם את נזקי התערבות המדינה במשק, תהיה כזו: במקום שהמדינה תתכנן ותממן פתרון לכשל שוק מוסים, עדיף להעביר את הכספים ישירות לידי הציבור. ברגע שבעיה מסויימת מוקפת במספיק בכוח קניה, השוק החופשי יתומרץ להצמיד אליה פתרון הולם – טוב יותר ממה שהמדינה הייתה יכולה לדמיין. במילים אחרות: אל תסבסדו אוטובוסים, ואולי אפילו אל תסללו כבישים, אלא תנו כסף להמונים והם כבר ימצאו דרך להגיע ממקום למקום. 

זו טענה מפתה מאוד, ולמען ההגינות, הרבה פעמים היא כנראה גם נכונה. הבעיה היא רק עם הפעמים הרבות שבהן היא איננה נכונה כלל ועיקר. תחבורה ציבורית היא דוגמה נהדרת. לא משנה מה יהיה גובה ההב”א שנשלם לתושבי מצפה רמון למשל, אף מפעיל תחבורה פרטי לא ימצא את זה רווחי לקיים קו אוטובוסים רציף אל וממצפה שיאפשר לתושבי האזור להשתתף בשוק העבודה הארצי. שלא נדבר על לסלול כבישים לאורכו ולרוחבו של המדבר השומם. יהיה כמובן משהו; כבישי אגרה פרטיים, אולי מונית שירות פעם ביום, לוח טרמפים ומוניות ספיישל שעולות הון עתק, אבל כל הפתרונות האלה יעלו למשק באופן מצרפי משמעותית יותר מאשר המיסים שהמדינה גובה כדי לסלול כבישים ולשים עליהם אוטובוסים שמחירם אחיד בכל הארץ. במובן הזה, היכולת של המדינה לפעול מבלי הצורך לייצר רווחים לבעלי מניות הוא קצת כמו כוח-על כלכלי שהשוק הפרטי מתקשה להתחרות בו. 

דברים דומים ואף חריפים יותר ניתן להגיד על מערכות הבריאות והחינוך. הדוגמה האמריקאית מלמדת שהיתרון הגדול ביותר של השוק החופשי הופך בתחומים האלה לחסרון ענק: ריבוי המפעילים וחברות הביטוח, הצורך להצדיק את קיומם באמצעות שורת רווח שמנה והאינטרס הכלכלי לחתוך הוצאות ולמקסם הכנסות הופך את המערכת האמריקאית ליקרה, לא יעילה ובעלת איכות ירודה ביחס למקבילותיה האירופאיות. לחסוך את מס בריאות ולסגור את בתי הספר הציבוריים, ותחת זאת לתת לכל אזרח צ’ק של כמה אלפי שקלים יהיה דיל גרוע מאוד לכולם, לא רק לעניים.

במילים אחרות: הוצאות ציבוריות לא רק עולות כסף למשק, הן גם יוצרות לו הכנסות שאילולי ההוצאה הציבורית לא היו נוצרות. האם אפשר לוותר על חלק מהוצאות המדינה טובת הב”א? בוודאי, אנחנו רק לא ממש יודעים להגיד אילו, אבל יש מי שמוכן לנחש. הרבה תומכי הב”א, גם אלה משמאל, יטענו שהתוכנית תשלם חלקית עבור עצמה כי היא תייתר חלק גדול מהוצאות המדינה על רווחה, שיטור ושיקום. יתכן ויש דברים בגו, אך זה מורכב ונגיע לזה בהמשך.  

תומאס, יאניס וזרנוק הכבאים

בספרו “הון במאה העשרים ואחת” עורך הכלכלן הצרפתי תומאס פִּיקֵאטִי מחקר היסטורי מרתק כדי להתחקות אחרי המגמות החברתיות-כלכליות המשמעותיות ביותר בארה”ב ובאירופה מאז המאה ה18. מסקנותיו הן מדאיגות, אך מגובות היטב בנתונים אמפיריים ומודלים מתמטיים שקשה להתווכח איתם (אך לא בלתי אפשרי). בהפשטה גסה, מגיע פיקטי למסקנה שללא התערבות חיצונית כלכלת השוק תתפרק ותעבור רגרסיה לעידן הפיאודלי. את הסיבות לדאגתו הוא מסכם באלגנטיות בנוסחה r>g. או במילים אחרות: ההחזר המצרפי על השקעות הון (r) גדול מהצמיחה הממוצעת של המשק (g).

תומאס פיקטי כלכלן וחוקר צרפתי

המשמעות של r>g היא שמי שמחזיק את רוב ההון בעולם (בעיקר מניות, אג”חים ונדל”ן) שואב אליו חלק הולך וגדל של התוצר העולמי, על חשבון כל השאר. מתמטית זה גם אומר שלאורך זמן כוחות השוק ידאגו לכך שקבוצה זו תלך ותקטן ביחס לשאר האוכלוסיה. כל עוד הצמיחה (g) הייתה גדולה מספיק זה היה בסדר גמור ובמסגרת עסקה שעבדה לטובת רוב האוכלוסייה, אך עם הגעת השווקים לרוויון מסוים במאה ה21, אותה כלכלה ממש הופכת להיות שואב אבק שלא ישאיר סביבו שריד, או כך נטען.   

Yanis The Redistributor

הפתרון של פיקאטי? על הציבור, באמצעות נציגיו הנבחרים, לדחוף את הידיים עמוק ככל הניתן לכיסיהם של המגה-עשירים והאצולה המודרנית. פיקאטי ודומיו מקפידים להדגיש שכשהם אומרים “מגה-עשירים” הם לא מתכוונים לדוד שלכם שהתעשר מיזמות נדל”ן באודסה ואפילו לא למיליונרים של סביון וכפר שמריהו. פיקאטי לוטש את עיניו לכיוון המיליארדרים הבודדים בכל מדינה מערבית המחזיקים, באמצעות חברות אחזקה במקלטי מס, חלק נכבד של התל”ג העולמי.

קול דומה לפיקאטי מושמע על ידי יאניס וארופאקיס, שר האוצר לשעבר של יוון, אופנוען וכוכב רוק לעת מצוא. בדומה לפיקאטי, וארופאקיס שם את הדגש על הפער ההולך וגדל בין משכורותיהם המדשדשות של שכירים ולבין רווחי ההון הממריאים של משקיעים, פער שלטענתו הרסני לעתיד הכלכלה ושניתן לסגרו באמצעות מיסוי ממוקד וחלוקה מחדש בלבד. וכשיאניס אומר “חלוקה מחדש” הוא מתכוון לזה באופן הכי מילולי: לקושש הון היכן שהוא מצטבר ולשטוף עימו את ההמונים באמצעות זרנוק כבאים. חן חן עד כה, אומנם כשבאים לענות על השאלה היכון אותו הון מצטבר העלילה מסתבכת.  

חפש את המטמון 

לא פיקאטי ולא וארופאקיס מצודדים בהעלת מיסים משמעותית על מעמד הביניים, ובטח שלא על השכירים שבקרבו. כל תורתם, כאמור, נשענת על הנוסחה r>g אותה יש לאזן כדי שה”הון הגדול” לא יאכל את העולם ויתיר את תושביו ערומים. להכביד את עול המיסים על שכירים, גם על העשירים מביניהם, לא ישיג את המטרה הזו. במובן הזה, גם בעלי עסקים ובעלי הון שכבר משלמים במרבית המדינות בין 20% ל-30% מיסים על רווחיהם אינם מועמדים ראוים לתשלום חשבון ההב”א שלנו. מי שיצטרך לפתוח את הארנק הם מי שאליבא דפיקאטי ווארופקיס נמנעים מכך בדרך כלל: אותו הון גדול ובינלאומי שבעשורים האחרונים הפסיק לשלם מיסים, פשוט כי הוא יכול.     

הבעיה עם אותו “הון הגדול” היא שקשה מאוד לתפוס אותו בזנב. ברחבי אירופה ובארה”ב, אך גם בישראל, אכן חיים אינדיבידואלים שמחזיקים באחוזים גדולים מאוד של התל”ג העולמי מבלי לשלם על כך מיסים לאיש, אך שליטה זו בדרך כלל לא מתבצעת ממדינות המוצא שלהם. כפי שמסמכי פאנמה חשפו בעשור האחרון, מרבית הכסף הגדול בעולם מתחבא במקלטי מס, מוסווה על ידי חברות קש וחברות אחזקה שמחזיקות חברות אחזקה שמחזיקות פרמידות עם עשרות חשבונות בנק בקפריסין, איי סיישל, פאנמה או גיברלטר. 

אבל גם אם זה היה אפשרי פוליטית לגרום לאנשים האלה לשלם מיסים כמו בני אדם, לא ברור לחלוטין למי תעמוד הזכאות למטמון הזה. חברות רב לאומיות, בינהן גם אמאזון, אַפֵל ודומיהן אומנם רשומות במדינות כאלה ואחרות, אך הכנסותיהן הן גלובליות, שירותיהן אל-לוקליים ולא תמיד ניתן לקבוע במדויק “היכן” העסקים שלהן התבצעו ואיזו מדינה זכאית לגבות את המיסים הרלוונטיים.      

האינטרנציונל של פקידי השומה

פיקאטי, ויותר ממנו וארופאקיס ורבים אחרים בשמאל האירופאי יגידו על זה שעל בעיות שנוצרו ברמה הבינלאומית להיפתר ברמה הבינלאומית. וארופאקיס למשל מציע לממן הב”א באמצעות קרן עושר בינלאומית. 

לפי המתווה הזה, יפקיד כל תאגיד, המאוגד בכל מקום בעולם, אחוז מסוים ממניותיו לאותה קרן. הדיבידנדים והרווח ההוני שיצטברו בקרן הזו יחולקו לפי מפתח מסוים בין כל אזרחי העולם, כשהתשלומים שכל אזרח יקבל יהו מתואמים לכוח הקניה ויוקר המחיה באותה מדינה ולא בהכרח לכמות הנכסים שמדינתו הפקידה בקרן. 

זו ההצעה מפתה ומבעיתה בעת ובעונה אחת. מעבר לזה שבאקלים הדיפלומטי הנוכחי היא נשמעת כמו משהו שנלקח מרומן מדע בדיוני, היא גם מערבת גוף בינ”ל, על-לאומי, שמזיז הון ממקום למקום – החומר ממנו עשויים תיאוריות הקונספירציה המבעבעות בפינות העבשות ביותר של המרשתת. עם זאת, במידה והיה אפשר ליישם אותה, הרבה מאוד בעיות היו נפתרות. עם או בלי קשר להב”א. 

בואו נפקיד מניות מכל תאגידי העולם בקרן של האו”ם. מה כבר יכול להשתבש?

בעידן של גלובליזציה מתקצנת, העלמות מס של האוּבֵּר-עשירים ושל תאגידים בינ”ל הם בעיה שכמעט בלתי אפשרי לפתור ברמה הלאומית. מכיוון שהמדינות מתחרות בינהן על אירוח חברות,  מדינה שתעז לגעת בקונגלומרט בינ”ל המאוגד אצלה יאבד אותו חיש מהר לטובת מדינה אחרת שמוכנה להציע לו מקלט. להסדיר את המיסוי של גופים אלה ברמה הגלובלית זהו לא רק רעיון טוב, הוא גם הכרחי. השאלה היחידה היא אם הוא אפשרי פוליטית. התשובה לשאלה הזאת, בעת כתיבת שורות אלה, ברורה בערך כמו שהיא מדכאת.  

נניח לרגע שיקח עוד יום יומיים עד ש195 ראשי מדינות שלא סובלות זו את זו ישימו את מחלוקותיהם בצד, יתהפכו על התורמים והתומכים הראשיים שלהם ויחליטו באופן סימולטני לשנות סדרי עולם. האם בלי נס בסדר גודל בינלאומי עדיין יש לנו סיכוי לממן הב”א ברמה הלאומית מבלי לשתק את השווקים בעול מיסים בלתי אפשרי? 

אולי. 

האלכימאים הקיינסיאנים 

קיימים תומכי הב”א, ולא מעט מהם, שיטענו שעול המיסים המדובר אינו בלתי אפשרי כלל ועיקר. אם החברה שלנו תחליט שהב”א היא רעיון טוב ומוסרי עליה לשאת במחיר שהוא, לטענתם, סביר יותר מכפי שנדמה. 

ראשית, יתכן שהסכום בו נקבנו בתחילת המאמר, 288 מיליארד ש”ח, הוא בהקשר הזה קצת מטעה. הרי המדינה כבר משלמת לעשרות אלפי תושבים הבטחת הכנסה וקצבאות אחרות למאות אלפים נוספים. כולן תהפוכנה למיותרות תחת משטר הב”א וניתן לגרוע אותן מחישובי התקציב. מעבר לזה, וזה כבר ניחוש, יצטמצמו הוצאות המדינה על שיטור, שיקום וטיפול. אם נהיה נדיבים לרגע, אפשר להניח שתמורת ההוצאה על הב”א נוכל לגרוע כ-40 מיליארד ש”ח מתקציב המדינה, מבלי לצמצם את מדינת הרווחה אליבא דהאַיֵיק והפרידמנים.

יתרה מזאת, תמיד אפשר למסות חלק מההוצאה חזרה. יצחק תשובה לא באמת זקוק ל4000 ש”ח נוספים בחודש, אפשר לקבוע שמעל להכנסה מסוימת הסכום ימצא את דרכו חזרה לקופת המדינה. למעשה, רובו יגיע לשם בכל אופן הודות לשיטת המיסוי הפרוגרסיבי. אז למה לשלם לגבירים הנכבדים מלכלתחילה, אתם שואלים? קודם כל כי זה פשוט יותר, שנית תזרים המזומנים כן משמש כרשת בטחון, גם לעשירים. במידה ומר תשובה ירד מחר מנכסיו באופן פתאומי, ההכנסה החודשית ע”ס 4000 ש”ח עדיין תעמוד לו מבלי שיצטרך להגיש בקשה ולעמוד למבחן הכנסה.  

איך שלא יהיה – אנחנו עדיין מדברים כאן על כמה מיליארדים טובים שמהווים עשרות אחוזים מתקציב המדינה הנוכחי. 

אנדרו יאנג שפרש לאחרונה מהמרוץ לראשות המפלגה הדמוקרטית

המועמד לשעבר לראשות המפלגה הדמוקרטית בארה”ב, אנדרו יאנג, הציע לגייס חלק מהסכום הנדרש באמצעות העלת מיסים (במקרה שלו מע”מ, שעדיין לא קיים בארה”ב), כשהשאר ימומן באמצעות הרחבה זמנית של הגירעון, וזאת עד שהתוכנית תתחיל “לשלם עבור עצמה”. בשביל להבין מה זה אומר צריך להכיר מושג בסיסי במדעי הכלכלה בשם “אפקט המכפיל הפיסקאלי“, שהוא הדבר הכי קרוב לאלכימיה שיש לכלכלנים להציע.  

המושג “אפקט המכפיל הפיסקאלי” מתאר מצב שבו שקל שהמדינה מוציאה יוצר בשוק הפרטי צמיחת תל”ג הגדולה מאותו השקל. אם אפקט המכפיל גדול מספיק, הצמיחה תהיה גדולה דיה כדי שהכנסות המדינה ממסים יכסו את ההוצאה המקורית: בדרך זו אפשר להוציא כסף בלי שזה יעלה דבר לאיש. הוקוס פוקוס. לדוגמה: אם המדינה תסבסד אוטובוס ממצפה רמון לתל-אביב, תושבי מצפה יוכלו לעבוד בעבודות מתגמלות יותר, להגדיל כתוצאה את התוצר הלאומי, להרוויח יותר, לבזבז יותר ובסופו של דבר לשלם יותר מיסים. אם העניין הזה מנוהל טוב מספיק, הגדלת ההכנסה של תושבי מצפה והכנסותיהם של העסקים בהם בזבזו את עושרם החדש תכסה את עלות סבסוד האוטובוסים ומעשה הכשפים יושלם.     

כך, למשל, הוצאה ממשלתית ע”ס 3 מיליארד ש”ח מצמיחה את המשק ב4 מיליארד ש”ח

רצה המקרה ואפקט המכפיל הפיסקלי הגדול ביותר מזוהה עם הוצאות שמגדילות את כוח הקניה של אנשים שעד כה לא היה להם כוח קניה. אם נפקיד בידי כל ישראלי 4000 ש”ח נוספים מדי חודש, העניים ביותר מבינהם יגדילו את הצריכה שלהם, שתייצר עלויות בביקושים, שתובילנה להקמת עסקים חדשים, ליותר מקומות עבודה, להגדלת מחזור המכירות של עסקים קיימים ולבסוף: הגדלת הכנסות המדינה ממסים שתכסה את עלויות ההב”א המקוריות. או לפחות, זו התוכנית. מכון רוזלווט בדק את הנושא ומצא כי תוכנית כמו זו שהוצעה על ידי יאנג לא רק שלא תכביד על הכלכלה, אלא למעשה תגביר את קצב צמיחתה בכ- 12%.   

על הנייר כל זה נשמע נהדר, השאלה האמיתית היא – האם זה נכון? שוב, התשובה הכנה היחידה היא שאנחנו לא יודעים. כל עוד הימים הם ימי צמיחה ושגשוג התשובה היא “כנראה שכן”. אבל מה קורה כשמגיעים ימים קשים יותר? מגפה עולמית, מלחמה, או שבלי קשר לכלום השווקים מחליטים לחטוף צרבת? אם המשק לפתע מתקרר, הצמיחה נחלשת והכנסות המדינה ממיסים קורסות נשאר רק הרחבת הגרעון כדי לממן את החגיגה הזאת. יש מי שיגיד שזה לא בהכרח רע כמו שזה נשמע, אבל נגיע לזה בעוד רגע. עד אז – יש עוד כמה כשפים בשרוול הנאו-הקיינסיאני שאיתו אפשר לממן הב”א מבלי למוטט את מסגרת התקציב יתר על המידה.  

קונטרול + X, קונטרול + V

גישה נוספת, הסמוכה אידיאולוגית לזו של יאנג אך נדיבה פחות ממנה, מציעה לשנות את האופן שבו אנחנו מסתכלים על הב”א ומחשבים את העלות שלה. גישה זו לא מתייחסת להב”א כאל קצבה לאזרח, אלא כאל מין סובסידיה למעסיקים במשק. 

אם המדינה משלמת לכל אזרח 4000 ש”ח מדי חודש, המשמעות היא שהמעסיקים יוכלו לקצץ בהוצאותיהם על משכורות מבלי לפגוע בעובדים; כתוצאה, הרוויחות של אותם עסקים תעלה. בתמורה תטיל המדינה מס רווח מיוחד ופרוגרסיבי על המעסיקים שאמור לממן את התוכנית או לפחות חלק גדול ממנה. 

לדוגמה: שכר המינימום בארץ עומד כיום על 5300 ש”ח; עם החלת ההב”א ירד שכר המינימום ל-3000 ש”ח. בשורה התחתונה העובד הרוויח: כעת הוא משתכר בסה”כ 7000 ש”ח, 1700 יותר מקודם, אך גם המעסיק שלו הרוויח, שכעת משלם 2300 ש”ח פחות על העסקתו. בצורה דומה יתעדכנו כל הסכמי השכר במשק באופן חד פעמי עם כניסת הרפורמה:  אדם שהרוויח עד לרפורמה 10 אלף ש”ח, ירוויח אחריה בסה”כ 11 אלף ש”ח – 4000 ש”ח מהמדינה, 7000 ש”ח מהמעסיק וכן הלאה.  

על פניו יש לנו כאן משוואה שסכומה אפס: המעסיקים אומנם מוציאים פחות כסף על משכורות, אבל יותר כסף על מיסים. נדמה אם כן שלא עשינו כאן כלום, אבל זה כמובן יותר מסובך מזה. משכורות הן הוצאה שעסק משלם בין אם הוא רווחי ובין אם לאו. מיסים, לעומת זאת, וביחוד מיסי רווח, הן הוצאה שעסק משלם לאחר שהוא כבר רווחי – כלומר אחרי שחובותיו שולמו והמשך קיומו הובטח. זה כאילו שהמדינה אומרת לעסקים הקטנים: תעבדו, תעסיקו כמה אנשים שצריך ותשלמו את החשבון על כך כשתצליחו להחזיק את הראש מעל פני המים. אם לא הלך לכם, לא נורא.  

הטריק החשבונאי הזה אמור להוביל למצב שבו קל יותר להקים עסקים (שבתחילת דרכם כמעט אף פעם לא רווחיים) ולעודד עסקים אלה להעסיק יותר שכירים. כבונוס, נוצרת כאן דינמיקה מעניינת; עול המיסים שאמור לממן את החינגה הזו יפול על עולם העסקים באופן שיוצר חלוקה מתקנת: ככל שעסק רווחי יותר וככל שהוא מעסיק פחות שכירים כדי לייצר את הרווחיות הזו, כך עול המיסים היחסי שיפול עליו גדול יותר. מי שבעיקר נופל לקטגוריה הזו הם תאגידים פיננסים, מונופולים וכל מי שקשה להתחרות בו בגלל חסמי כניסה או כל עניין אחר. במילים אחרות: רפורמה מהסוג הזה תהפוך את חייהם של עסקים קטנים, בינוניים וחדשים לקלים יותר על חשבון הגדולים המבוססים והפריווילגים. 

זה נשמע פנטסטי, אבל עדיין יש לנו חור בסודוקו השכר הזה. שיטת הגזור מכאן והדבק שם מכסה את עצמה היטב בהנחה שכל העולם שכירים, אבל זהו לא המצב. עדיין יש לנו סטודנטים, מובטלים ועקרי בית שאינם מועסיקם: כלומר איש לא יחסוך על משכורתם הלא קיימת כשהם מקבלים הב”א, כך שלא ברור מהיכן יוולד התקציב עבור קצבתם. 

כאן שוב תעלה הטענה שאם נהיה אמיצים ונממן את התוכנית בכל זאת, התקציבים למימונה ימציאו את עצמם. על ידי כך שמצד אחד הורדנו את ההוצאות של מעסיקים ומצד שני הגדלנו את כוח הקניה של השכירים יצרנו פצצת צמיחה שבקלות תכסה את עלות התוכנית. או, לפחות כך נטען. אבל היצירתיות של מי שמוכן להרחיק לכת כמובן שלא עוצרת כאן.

לקסם הבא אזדקק לדלי דיו ולמכונת דפוס 

טענה אחת, המושמעת בעיקר בחוגים המזוהים עם התאוריה המונטירית המודרנית (MMT) וארגונים כדוגמת “כסף חיובי” היא, שבמידה וחסר כסף לממן את ההב”א, המדינה יכולה פשוט להדפיס אותו. 

הכוונה כאן היא לא פשוט להדפיס מדי שנה 288 מיליאר ש”ח, להעמיס אותם על הליקופטר ולפזר אותם מעל לראשי בית ישראל משל היו מַן במדבר סיני, אלא לבצע מדיניות הרחבה כמותית במידה ואי אפשר לגייס מספק כספי מיסים עקב האטה או משבר. 

עקרונית לא מדובר ברעיון מהפכני כל כך, אף על פי שהוא נשמע מפחיד. לימדו אותנו שהדפסת כסף גורמת לאינפלציה, אך חוקרים מזרם ה-MMT יתעקשו שהנושא הזה מורכב הרבה יותר מכפי שהוא מוצג בדרך כלל. תוכניות החילוץ הגדולות במשק האמריקאי והאירופאי ב2008 וב2020 כולן התבססו ומתבססות על הרחבה כמותית ולא גרמו להיפראינפלציה (עד כה. טפו טפו טפו. עוד לא סיימנו איתן). הסיבה לכך היא, כנראה, שבזמן רוב המשברים הבנקים מפסיקים להלוות, וכתוצאה היצע המזומן בשוק מתכווץ. ללא התערבות הסכנה האמיתית היא דווקא דהפלציה וירידת מחירים; אינפלציה מתונה לעומת זאת נחשבת לבריאה בתסריט כזה. הדפסה של מיליארדים, ולאחרונה טריליונים של דולרים והכנסתם לשוק בעת משבר הפכה בעשור האחרון כבר לעניין שבשגרה. שאלת הטריליון דולר היא רק איך מכניסים את הכסף החדש-דנדש הזה לתוך המשק.

בררר

עד כה, הבנקים המרכזיים בארה”ב ובאירופה הזרימו את ההרחבות הכמותיות לשוק באמצעות רכישת אג”חים ממשלתיים ולעיתים הולכות וקרבות באמצעות רכישת ניירות ערך של חברות בסיכון. רכישות אלה הצילו את החברות המדוברות בעת משבר, סיפקו להן מזומנים שאפשרו להם להמשיך לייצר ולהעסיק עובדים, וכנראה מעל לכל: מנעו מהבורסה לקרוס אל תוך תהום שתעביר את המשקיעים על דעתם השברירית. תומכי MMT וחבריהם יטענו שמכל הדרכים האפשריות להרחיב את היצע המזומנים, זו כנראה בין הגרועות יותר. בהצעתם לעומת זאת, חלק מאותו זרם מזומנים יגיע ישירות לידי הציבור, מהלך שיתמרץ את הכלכלה הריאלית משמעותית יותר מניפוח מלאכותי של שוקי ההון.

אם נשים לרגע את החששות המובנים בצד, יש במודל הזה מן אלגנטיות מתמטית מפתה. במידה וכספי המיסים שגבינו מהמעסיקים מספיקים כדי לשלם על ההב”א, המשמעות היא שהמשק במצב טוב ואין צורך להרחיב את היצע המזומן. במידה והסכום אינו מספיק, אנחנו יכולים להניח שאנחנו בהאטה כלכלית. במקרה הזה בנק ישראל ידפיס את הכסף החסר ויחלק אותו לציבור. באופן הזה היצע המזומן מתרחב ומתכווץ באופן רציף ביחס ישיר למצב המשק ותמיד יאזן אותו לכיוון הנכון.   

יש מי שטוען שמהלך כזה יחסן את המשק בפני משברים, ואולי אפילו יעביר אותם מן העולם. בשרם של אחרים נעשה חידודין חידודין רק מעצם המחשבה להפוך הדפסת כסף בידי המדינה לעניין שבשגרה. עובדה היא שתיאוריה מוניטרית אינה מדע מדויק, ושטבעו האמיתי של כסף ויחסו לכלכלה הריאלית מסתורי יותר מכפי שנדמה. עד שהדברים האלה לא ינוסו בשטח הניחושים שלכם טובים כמו אלה שלנו.

כמה מילים לסיכום

אנחנו חיים בעידן בו ארגז הכלים האידיאולגי שלנו, מימין ומשמאל, דומה יותר לשוקת שבורה. במאה ה-20 היו שתי מחנות נצים ומשוכנעים בעצמם, אחד שם את מבטחו בכוחות השוק שיובילו אותנו לשגושג ולקדמה ברי קיימא, ואילו השני קיווה שמוסודות דמוקרטיים ידעו לווסת כוחות אלה לטובת רווחתם של אזרחיהם. בימנו רוב הציבור חושד הן באלה והן באלה. הכנסה בסיסית אוניברסלית אמורה במובנים רבים להיות מן פשרה חדשה: ניסיון לתקן את אי הצדק שהשווקים לעיתים מייצרים מבלי להסתמך על נציגים נבחרים שמנצחים על בירוקרטיה הולכת ותופחת.

במובנים מסויימים, הב”א אכן עומדת בהגדרה הזאת. יתרה מזאת, על מנת לגרום לה לעבוד דרושה סינתזה כלכלית חדשה שבאופנים רבים מתעלה על הדיכוטומיות אליהן התרגלנו. כנראה שאף אחת מהתוכניות שהצגנו במאמר זה לא תצליח לרבע את המעגל הזה לבדה, אך תערובת מדודה היטב של מדיניות מוניטרית מרחיבה, טריקים חשבונאים מתוחכמים, מיסוי המגה-עשירים והערכה מחודשת של מוסדות רווחה ישנים והחלפתם בפתרונות מודרנים, יכולה בהחלט להפוך את הבשורה של הבטחת הכנסה אוניברסלית לעניין שבשגרה.

הרשת מתפקעת ממאמרים שישמחו להסביר לכם למה זה רעיון טוב, והבטחנו שכאן לא נעסוק ב”האם” אלא ב”איך”, אבל מיותר לציין שמיגור עוני לנצח והקניית חירות כלכלית בסיסית כזכות אדם הם חזון שלכל הפחות ראוי לבחינה עניינית. אנחנו מקווים שבשנים הקרובות יהיה מי שירהיב עוז להחיל תוכנית כזו ברמה הלאומית. תואצות ניסוי שכזה בודאי יהו מרתקות ואנחנו נשמח להסתער על התוצאות.

עד אז, מה דעתכם? איך הייתם ממנים הב”א, אם בכלל?

לשתף את הפוסט הזה

שיתוף ב facebook
שיתוף ב google
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב print
שיתוף ב email

המשיכו לקרוא

מה זאת טכנולוגית 5G, למה היא מוציאה את האינטרנט מדעתו והאם עליכם להצטרף להיסטריה?

הימים הם ימי קורונה, שליש מאוכלוסיית העולם נמצא במעצר בית וגדודי צבא מסיירים ברחובות. היש כר פורה יותר לתיאוריות קונספירציה? אחת הרווחות ביותר היא שהמשבר הוא תוצאה של השמשת תשתית סלולרית חדשה. יצאנו לבדוק במה מדובר והאם הגיע הזמן להוציא את כובע נייר הכסף.

המשיכו קריאה »

האסדה כמשל – הבעיה האמיתית היא שכבר לא נותר למי להאמין.

על הנייר, כלומר על גבי דפי המסרים, נדמה שהכל פועל כשורה. מיקום האסדה נבחן בוועדות הרלוונטיות בשיתוף עם ארגוני הסביבה, המשרד להגנת הסביבה ניסח תקינה מחמירה יחסית, והפעילות באסדה מנוטרת על ידי כמה וכמה תחנות המפוזרות באיזור. אך כמו במקרה של חוק ששינסקי, הלכה למעשה יש לציבור הרבה מאוד סיבות לחשוד שמוליכים אותו שולל בכל הקשור לפרטים הדקים יותר.

המשיכו קריאה »

האם מדינה יכולה להסתדר בלי פוליטיקאים? ניסוי מחשבתי וחלום באספמיה.

המערכת הפוליטית בבריטניה, ארה”ב וכמובן בישראל, החלה בשנים האחרונות להראות כמו שריפה בערימת אשפה שמסרבת להיכבות. האם זאת גזרת גורל? הוגים רבים סבורים שלא ומתחילים לשחק עם רעיונות מרחיקי לכת לתיקון הדמוקרטיה. הנה אחד מהם.

המשיכו קריאה »

לא מהפך; ליבֵּר-שטִיק.

כעת כבר ברור שחגיגות ה”מהפך” וקולולו “העם מאס בנתניהו ובחר להציל את הדמוקרטיה הישראלית” היו מופרכים על סף הדלוזיה. בכל הקשור לחלוקת ה”גושים” ותבניות ההצבעה התזוזות היו מינוריות. הדבר היחיד שהשתנה הוא שליברמן שינה את לו”ז כאב הראש שהוא נוהג לעשות לבוס שלו. מה זה אומר ולמה אנחנו יכולים לצפות כעת?

המשיכו קריאה »