שמעו סיפור: ישנה בדיקה רפואית, זולה ופשוטה יחסית, שמאפשרת גילוי סרטן בשלביו המוקדמים ביותר, גם אצל אנשים שעל פניו נראים ומרגישים בריאים לחלוטין. הבדיקה יכולה למנוע סבל רב, טיפולים יקרים ומוות בטרם עת. לכל הדעות קנדידט קלסי לסל התרופות – גם תורמת לבריאות הציבור וגם חוסכת כסף למדינה. אבל הבדיקה לא בסל, וגם לא תהיה בזמן הקרוב, כך החליטה ועדת הסל אחרי דיונים סוערים. מדוע אתם שואלים? ובכן, סיגריות.
הטענה הולכת בערך כך: אם נאשר את הבדיקה רופאים יפנו אליה רבבות מעשנים, וכתוצאה יתארכו התורים לכולם. מכיוון שמעשנים מוציאים גם ככה הון תועפות על טבק, גורסים חברי הוועדה, יועילו הם בטובם לממן את הבדיקה בעצמם. על פניו זאת נשמעת כמו טענה לגיטימית, פטרונית משהו, אבל כביכול מתקבלת על הדעת. יש איתה רק בעיה אחת: המעשנים כבר שילמו על הבדיקה. לא רק זה, למעשה הם כבר שילמו על טיפולי הכימותרפיה וההקרנות שלהם חלקם הגדול יזדקק לצערנו הרב.
איך שילמו, מה שילמו?
כפי שגם לא מעשנים יודעים ואוהבים להזכיר לחבריהם המעשנים: סיגריות הן עסק יקר מאוד. חפיסת טבק לגלגול עולה בימינו קרוב ל100 ש”ח, כפול ממה שעלתה לפני פחות מעשור. המרכיב העיקרי במחיר הזה הוא מה שמכונה “מס בלו”.
מס בלו הוא מס עקיף שמדינה מטילה על מוצר על מנת לכלול במחירו “עלויות חיצוניות”. עלויות חיצוניות הן עלויות שהקופה הציבורית משלמת על מוצר, במקום הקונה או המוכר. דלקים וחומרים מזהמים הם דוגמה קלאסית. כשאדם קונה שקית פלסטיק למשל, מחיר השקית מכסה את עלויות הייצור ואת רווח היצרנים והסוחרים, אבל הוא אינו כולל את עלות הטיפול באשפת פלסטיק. את זה הציבור משלם. כתוצאה המחיר של השקית “מעוות” ולא משקף את עלויותיה האמיתיות. כדי לטפל בעיוות זה, המדינה יכולה לחשב כמה עולה לטפל באשפת פלסטיק ולהטיל את העלות הזו על צרכן השקיות באמצעות מס בלו. זה אמור לתקן את מחיר השקית ולשקף את ה”עלות האמיתית” שלה. כתוצאה תהיה לצרכן סיבה כלכלית להעדיף שקית בד רב פעמית על פני שקית הפלסטיק, שמחירה כבר פחות אטרקטיבי כשהוא כולל את העלות הסביבתית והחברתית שלה .
מס הבלו המוטל על מוצרי טבק אמור בעקרון לעשות את אותו הטריק. 50-60 השקלים שזורמים לקופת המדינה עבור כל חפיסת טבק בעלות 100 ש”ח מוקדשים, בתאוריה לפחות, לכיסוי ההוצאות בגין נזקי עישון. ב2018 בלבד הכניסה המדינה כ6.1 מיליארד ש”ח ממסים המוטלים על מוצרי טבק. בהנחה שחיים בישראל כ1.3 מיליון מעשנים שתורמים את הסכום הזה לקופת המדינה מדי שנה, אמור עקרונית להיות עודף תקציבי מספק כדי שאזרחים אלו יזכו לבדיקות, טיפולים ועזרה בגמילה, מבלי שהדבר יבוא על חשבון שאר האזרחים. הם אומנם מעשנים, ולעשן זה פויה, אבל תוך כדי הם גם סדרו למדינה חסכון שאמור לטפל בבעיה שהם יצרו.
אז איפה הכסף?
לא איפה שהוא אמור להיות, זה בטוח. המדינה אמנם מצדיקה הטלת מסים עקיפים באמצעות הצורך “להפנים עלויות חיצוניות” – כמו הטיפול בנזקי עישון, זיהום רכבים וכו – אך למעשה היא משתמשת במיסוי עקיף כדי להעביר את נטל המס מהשכבות האמידות לשכבות החלשות יותר.
עקרונית אמורה המדינה למלא את קופתה באמצעות מס ישיר ופרוגרסיבי. זהו המס שמופיע על תלוש המשכורת שלנו או בדו”ח השנתי במקרה של עצמאים. ככל שאדם בעל הכנסה גבוהה יותר, הוא ישלם יותר ממס זה. סביר והגיוני לכל הדעות, יש עם זה רק בעיה אחת: שיטה זו שקופה לאזרח ועלולה לעצבן אותו, בייחוד אם אזרח זה אמיד במיוחד. ככל שאדם עשיר יותר הוא יעדיף שהמדינה תגייס את הכנסותייה ממיסוי מוצרים על פני מיסוי ישיר של הכנסתו. הסיבה פשוטה: אזרח משכבות הביניים והעשורים התחתונים מוציא את רוב משכורתו על מוצרים כמו מזון, תחבורה וכיוצא באלה. אזרחים אמידים לעומת זאת, מוציאים רק אחוזים בודדים מהכנסתם השנתית על מוצרים כלשהם, כל השאר הולך לחיסכון והשקעה. כתוצאה, ככל שמיסוי עקיף יותר, הוא נוח יותר לשכבות האמידות. וראה זה פלא: במקום שמיסוי בלו יממן את הפתרונות לבעיות שמוצרים כמו טבק, אשפת פלסטיק ודלקים מייצרים, הוא ממן הורדת מיסים לאזרחי ישראל העשירים ביותר.
נזקים של ממש
מדיניות המיסוי העקיפה הזו היא לא רק נכלולית וערלת לב – היא גם מזיקה, מכבידה על השווקים ומפספסת הזדמנות פז להבראת הכלכלה .
מיסוי בלו הוא כלי עוצמתי לתיקון כשלי שוק ולטיפול בעיוותים שגובים מחיר כבד מהאוכלסייה ומהסביבה. שימוש נכון בו מאפשר לחברה להנות מפירותיה של כלכלת השוק מבלי לסבול יתר על המידה מכשליה. אך כדי שהקסם הזה יעבוד יש להשתמש בו באופן ראוי, אחרת הוא עד מהרה הופך לכישוף שעושה את ההפך המוחלט.
האופן בו מדינת ישראל ממסה רכבים הוא דוגמה נהדרת. שמתם לב שמכוניות עולות בארץ פי-שתיים מבאירופה ומבארה”ב? זה הודות למס היבוא\קניה על רכבים בישראל, שיכול להגיע לשיעור של עד 85%-90%. עקרונית, זו הייתה יכולה להיות מדיניות מתקדמת ומבורכת: רכבים פרטיים הם אסון סביבתי, תחבורתי וחברתי, הטלת מיסוי עליהן היה אמור לצמצם את מספרם הכללי ולאפשר פיתוח אלטרנטיבות שיזכו את כולנו בחופש תנועה זול וירוק יותר. לו הכנסותיה של מדינת ישראל ממיסוי מכוניות ודלקים היו זורמות ישירות לפיתוח אלטרנטיבות אלה, כולנו היינו מגיעים בבוקר לעבודה עם מסוקים של אגד ומשגרים את עצמנו בטלפורט לסופ”ש באילת. במקום זה, אנחנו עומדים בפקקים, ישובים בתוך מכוניות יקרות ומזהמות שגוזלות את החלק הארי מכוח הקניה שלנו – כוח קניה שהיה יכול לתמרץ את גלגלי הכלכלה, אילולי היה נעול בתוך קופסת פלדה במשקל טון.
יתרה מזאת, הפכה המדינה למעשה לשותפה בפועל של יבואני הרכב, וככזו היא רגישה יותר לצרכיהם מאשר לצרכי האזרח: אזרח שקונה רכב חדש מייצר הכנסות למדינה, אזרח שמוותר על רכבו עולה לה כסף. המס הישיר המוטל על רכבים שהיה אמור לתקן עיוות, למעשה מחריף אותו עוד יותר. לא מפתיע שמערכת התחבורה הציבורית בארץ מקרטעת כמו שהיא.
אז מה עושים?
ראשית, המדינה צריכה למנוע מעצמה להרוויח מתופעות שהיא כביכול מנסה לצמצם. אנחנו מטילים מיסים על עישון, אלכוהול ויבוא מכוניות כי הם מזיקים, אך לו כל אזרחי מדינת ישראל היו מפסיקים לעשן, לשתות ולקנות רכבים באחת, המדינה הייתה פושטת רגל. יש דרך פשוטה לפתור את ניגוד העניינים הזה: מס המוטל על מוצר שמייצר בעיה, צריך לממן את הפתרון לאותה בעיה, ולא שום דבר אחר. לא דילים קואליציונים, לא תקציבים לקבוצות לחץ כאלה ואחרות ואפילו לא מטרות חברתיות ומדיניות ראויות וכשרות. את הדברים האלה יש לממן באמצעות מס ישיר, פרוגרסיבי ושקוף שתפור לפי מידת הכנסתו של האזרח משלם המיסים.
אידיאלית, הכנסות המדינה ממיסוי עקיף, כמו זה המוטל על דלקים, חומרים מזהמים, טבק ואלכוהול, היה עוקף את הקופה הציבורית ונאגר בקרנות ייעודיות שאינן מהוות חלק רשמי מתקציב המדינה שאותו הממשלה יכולה לעצב באופן חופשי, ובכך ליעד תקציבים אלו למטרות שלשמן נועדו. כך היינו זוכים בשיטת מיסוי שקופה, הגונה וחברתית יותר, וכנראה חשוב מכך – לא היינו נותנים לפנסיונרים שעישנו בצעירותם למות ממחלות שניתן היה למנוע מראש.
השתכנעתם? אתם יודעים היכן כפתור השיתוף ממוקם. רוצים לקרוא לנו בשמות? קופסת הטוקבקים למטה לרשותכם.
