סוגיית אסדת לויתן היא אחת המבלבלות בתקופה האחרונה. ניירות העמדה, חוות הדעת של מומחים מטעם, דוברי העמותות, הלוביסטים ומשרדי ממשלה, כולם מתערבלים יחדיו לקקופוניה בלתי נסבלת של חצאי אמיתות ונתונים סותרים שאיש לא מסוגל לאשר או להפריך באופן מלא. שמות אקזוטיים של רכיבים כימיים עפים על גבי דפי הפייסבוק משל היו תמונות של חתלתולים, ואיש כבר אינו יודע אם עליו להתפנות מביתו ביום ה"נישוב" או לעבור דירה ליתר ביטחון.
קשה לעשות סדר בבלגן הזה, אבל לא בלתי אפשרי. בואו ננסה. אבל לפני כן, כהרגלנו בקודש, בואו נתחיל מהסוף: אסדת לויתן במקומה הנוכחי, או בכל מיקום אלטרנטיבי אחר, אכן מהווה סכנה בריאותית וסביבתית, אך לא סכנה מיידית שבגינה מישהו צריך להתפנות מאיזור "עוטף לויתן". משרדי הממשלה ונציגי היזמים כנראה צודקים כשהם אומרים ש"עקרונית" ניתן לנהל את הרצת האסדה ואת תפעולה השוטף מבלי לחרוג מ"עסקים כרגיל". השאלה האמיתית היא עד כמה ה"עקרונית" הזה יתורגם למעשית, והאם "עסקים כרגיל" הוא סטנדרט שאיתו אנחנו יכולים להרשות לעצמנו להמשיך ולהתנהל לעוד הרבה זמן.
ככלל, לשאוב דלקים פוסילים מבטן האדמה, לעבד אותם בלב ים ולהוביל אותם בסמיכות לריכוזי אוכלוסין, זה פרויקט מסוכן שמשתבש באופן שיגרתי ומחולל אסונות טבע בקבלנות. זה, אם תרצו, "עסקים כרגיל". איש אינו רוצה את העסקים האלה על מפתן ביתו, אבל האמת המטרידה היא שאנחנו עדיין תלויים בהם באופן מעורר קבס. עולם שפוי מזמן היה עושה אגודה אחת על מנת להשמיש את הכלים העומדים לרשותנו כדי לצמצם את התלות שלנו בדלקים פוסילים למינימום. לצערנו, שפיות היא תכונה שהאנושות מסגלת לעצמה באיטיות ובהדרגה, ואנחנו עדיין לא ממש שם. בינתיים יש דרגות שונות של אי שפיות והשאלה הרלוונטית באמת היא היכן מדינת ישראל ממוקמת על סקלת השיגעון הזו.
סקלת השיגעון
אז מצאנו גז לפני כמה שנים, זו עובדה. הלוואי והיינו יכולים להרשות לעצמנו להשאיר אותו באדמה, אבל במציאות שבה ישראל פולטת 4 טון פחמן דו חמצני לנפש מדי שנה משרפת פחם, זו תהיה החלטה לא סבירה בעליל. המדיניות השפויה, האחראית והמוסרית ביותר, הייתה לפתח את המאגרים בשותפות ציבורית-פרטית, להזרים את הרווחים ממכירת הגז לקרן ייעודית, ולהקדיש את מרביתם לפיתוח אנרגיות מתחדשות. מדינות ספורות בעולם נוהגות ככה, נורווגיה היא אחת מהן. במרבית המקרים האחרים, אלה הן חברות פרטיות שנהנות מרוב רווחי הדלקים הפוסילים, בזמן שהציבור משלם את המחיר בבריאותו, בטחונו ובעתידו. במקרים אחרים אלה הן חברות ממשלתיות שממנות באמצעות רווחי הגז והנפט כל דבר שעוזר לממשלות אלו להישאר בשלטון. במידה ותהיתם, פיתוח אלטרנטיבות לדלקים פוסילים לא נמנה בין מטרות אלה בדרך כלל.
באופן לא מפתיע, ניתן למפות את הדאגה לבטיחות ולבריאות הציבור על אותה סקלה – ככל שמדינה מפיקת נפט\גז משתמשת ברווחי הדלקים באופן אחראי יותר מבחינה סביבתית וחברתית, היא בד"כ גם תפיק את הדלקים עצמם באופן יותר בטיחותי עם תקינה מחמירה יותר.
אז היכן ישראל ממוקמת על הסקלה הזו? התשובה לשאלה הזו פחות ברורה מעליה ממה שנדמה, והיא גם הסיבה לבלבול וחוסר הבהירות בעניין אסדת לויתן.
שישנסקי כמשל
אם להאמין למשרד האוצר, ישראל נמנית עם המדינות המתקדמות ביותר מבחינת מיסוי גז. על פניו משלמות שותפויות הגז כ-60% מרווחיהן ל"קרן העושר לאזרחי ישראל". קרן זו אמורה להשקיע את הכנסותיה בשווקי העולם, להשיא את רווחיה, ולהשקיע אותם חזרה בחברה הישראלית, לרבות פיתוח פתרונות ירוקים. נשמע פנטסטי, ממש רבע לנורווגיה.
הבעיה בסיפור הזה הוא שהוא כנראה לא נכון. אני אומר "כנראה" כי חוק ששינסקי, שמסדיר את המיסוי ואת מדיניות התמלוגים בכל הקשור לבארות הגז לחופי ישראל, נוסח בצורה כל כך סתומה ומבלבלת שאפילו נערי האוצר בעצמם לא יודעים להגיד בוודאות כמה המדינה תרוויח מסיפור הגז ומתי. יתרה מזאת, לא בטוח שידוע לאילו רווחים בדיוק החוק מתייחס. שותפויות הגז בנויות במבנה פרמידיאלי סבוך, שרק חלקן נסחרות בבורסה ומחויבות להגיש דוחות לציבור. החברות הנסחרות עצמן נשלטות בידי חברות אחזקה פרטיות שיכולות להזיז כספים ביניהן והלכה למעשה "לתכנן" את עול המס שלהן באופן "יעיל", וזה עוד לפני שמישהו עובר על החוק. בקיצור, כל הסיפור מריח כמו שקשוקה תוצרת ישראבלוף יותר מסלמון נורווגי.
אבל מה בדבר האסדה, הנישוב ו"עוטף לויתן"?
ובכן, אותו סיפור, רק בירוק. על הנייר, כלומר על גבי דפי המסרים, הכל פועל כשורה בסך הכל. מיקום האסדה נבחן בוועדות הרלוונטיות בשיתוף עם ארגוני הסביבה, המשרד להגנת הסביבה ניסח תקינה מחמירה יחסית, והפעילות באסדה מנוטרת על ידי כמה וכמה תחנות המפוזרות באיזור. כמו במקרה של חוק ששינסקי, על פניו הכל מתנהל כמו במדינה מתוקנת בה נהוג לשטוף את הידיים לפני האוכל. הלכה למעשה, לעומת זאת, יש לציבור הרבה מאוד סיבות לחשוד שמוליכים אותו שולל בכל הקשור לפרטים הדקים יותר.
מערכת היחסים בין הרגולטור ולבין יזמי הגז נראית חמימה וידידותית מדי, בלשון המעטה. המשרד לאיכות הסביבה נתפס יותר מפעם אחת כשהוא מסתמך על נתוני היזמים בקביעת מדיניותו, מבלי לשאול יותר מדי שאלות. בכל הקשור לפיקוח על הנעשה באסדה עצמה, תסתפק המדינה בביקורים ידועים מראש ובנתונים דיגיטליים שהשולטים בחלקם הם מפעילי האסדה עצמה.
בזמן כתיבת שורות אלה פרסמה עמותת "שומרי הבית" סרטון אותו לכדה המצלמה הטרמית של העמותה, שלפיו נדמה שהאסדה פולטת פליטות אסורות כביכול, מבלי שהדבר דווח למשרד איכות הסביבה ומבלי שניתן למצוא מידע רלוונטי בתחנות הניטור. אני כותב "נדמה" ו"כביכול" מכיוון שרק השד יודע מה באמת הולך שם – וזאת בדיוק הנקודה.
לאור זאת, לא מפתיע שתושבי מישור החוף מתקשים לישון בשקט כשהם שומעים שבתקופת הרצת האסדה היא תפלוט יותר מפי 2.5 ממסכת הזיהום השנתית המותרת בחוק. מה שיש למשרד להגנת הסביבה לומר על כיוון הרוח באותם ימים ועל התמהיל המדויק של המזהמים, נשמע לרוב התושבים כפרט שולי ומשני שאמינותו גם ככה מוטלת בספק.
אך כאן יש צורך להדגיש משהו חשוב – זה שמדינת ישראל הוציאה לנו את חשק מלהסתמך על צפירות ההרגעה שלה לא אומר בהכרח שההפך המוחלט נכון ושעל תושבי השרון לברוח למחנות פליטים בפנים הארץ. נציגי היזמים והמדינה כנראה צודקים כשהם טוענים שסך הזיהום לא יעלה על מה שתושבי מדינת ישראל גם ככה חשופים אליו, בהנחה שלא יקרה איזה אסון בטעות. אם להיות מעשיים לרגע, כנראה שפחות דחוף להשוות את עצם הקמת האסדה לאסון צ'רנוביל. משימה חשובה בהרבה היא שחזור מנגנון הרגולטורי אמין, קידום מנהל תקין ושקוף ובניית אמון בין הממשלה ולבין הציבור. זה לא יהיה קל, אבל בלי כל אלה נמשיך להידרדר אל מציאות של רפובליקת בננות – עם אסדה או בלעדיה.
במסגרת זו, חשוב שתושבי האזור והעמותות הסביבתיות ימשיכו לעשות לנובל אנרג' ולמשרדי הממשלה כאב ראש מהגהנום; צריך להיות ברור שהציבור ערני ומסתכל לממשלה וליזמים על הידיים, מודעות זו בלבד יכולה למנוע אסון. עם זאת, ואולי חשוב מכך, נציגי התושבים והעמותות חייבים להבין שהמשימה החשובה ביותר שלהם היא לרכוש את אימון הציבור הרחב. במידה ויתפסו בשקרים, חצאי אמיתות ונתונים מפוברקים כל מאמציהם יהיו לשווא. את השטיקים האלה יש להשאיר ללוביסטים ולעסקנים מולם הם נאבקים. אין טעם, וגם מזיק, לזרוע היסטריה לא מוצדקת, המצב גרוע מספיק כפי שהוא.
השתכנעתם? אתם יודעים היכן כפתור השיתוף ממוקם. רוצים לקרוא לנו בשמות? קופסת הטוקבקים למטה לרשותכם.