ימים טרופים. עם ישראל יושב על ספותיו מדי ערב ומזפזפ בייאוש בין זמר במסכה ולבין דיווחים מחזית קריסתה של הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון, ולא נותר לו אלה לשאול את עצמו איך הגענו למצב הזה.

התשובה הטריויאלית כמובן היא שאנחנו בוחרים במנהיגים גרועים. כולנו. על ימין ועל שמאל, ואכן רצוי שנעשה את חשבון הנפש הנדרש. אמת היא שאנחנו יצרנו את הסיטואציה הזאת, אבל זו לא כל האמת, רחוק מכך. 

רובנו אנשים סבירים, חלקנו אפילו סבירים מאוד ובשוּט והתהלך בארץ ימצא כל עובר אורח שפע של חמלה, נכונות להתפשר והגיון פרגמטי – ומעל לכל, טונות על גבי טונות של כישרון. אז איך זה יכול להיות שבמדינה שעולה על גדותיה מרוב פוטנציאל אנושי, שהיא בית למומחים עולמים לכמעט כל תחום אפשרי, אנחנו נאלצים לבחור בין מירב מיכאלי ולבין ישראל כ"ץ כשאנחנו מחפשים מישהו שינהל לנו את האוטובוסים? איך יכול להיות שבמדינה עם אחוז חתני פרס נובל לנפש מהגבוהים בעולם שר המדע הוא אופיר פאקינג אקוניס? לא שאני יודע, או מתעניין לדעת, מי היה המועמד של לפיד לתפקיד, אבל רוב הסיכויים, שבמקרה הטוב, מדובר בדחליל. קל להאשים את הבוחרים בגורלם, אבל אם היצע כזה של נבחרים, לאיזה תוצאות בדיוק אפשר לקוות?

השאלה הזו לא נשאלת בהכרח על רקע ה"רפורמה" המשפטית, וגם לא על רקע עשור הניוון הדמוקרטי שקדם לה. היא תמיד הייתה רלוונטית, פשוט עכשיו מפחיד מספיק כדי שמישהו ישים לב. גם אם נצליח לעמוד בפרץ ואיך שהוא לטפס חזרה במעלה המדרון החלקלק שהוא חיינו כאן כבר שבע עשורים ברציפות, משהו עמוק יהיה חייב להשתנות.

בעשורים האחרונים עלו כמה הצעות לשינוי שיטת הבחירות בישראל. רובן, יש לומר, מפחידות יותר מההפיכה המשטרית הנוכחית. המשטר הכמו-נשיאותי שליברמן הציע בזמנו, העלאת אחוז החסימה למימדים מופרכים, ואי אילו הצעות שתכליתן לשפר את ה"משילות" של היהודית והדמוקרטית רק יחריפו את הבעיה. הנציגים שלנו ישארו גרועים כפי שהם כיום, פשוט היציע עלובי הנפש יהי קטן יותר, עם פחות אופציות להיפטר מהם.

לאור זאת, עבדכם הנאמן נטל לעצמו את החירות לערוך רשימה קצרה של הצעות לשינוי שיטת הממשל בישראל שתכליתן לפתור את הבעיה מהשורש. ולא, השורש אינו השפעתן של "המפלגות הקטנות" וגם לא קהל הבוחרים. השורש הוא טיב האנשים שיש ביכולתם לשרוד במערכת הפוליטית, האופן שבו הם מחלקים בינהם תפקידים ועמדות כוח, והדינמיקות ומערכי האינטרסים המשפיעים על התנהלותם ועל החלטותיהם.

שתי הרפורמות המוצעות מטה מסודרות מהקל אל הכבד. הראשונה כנראה תצלח את רוב השיחות הסלונית מבלי לקצור יותר מדי עיניים מתגלגלות; השניה תאתגר את מרבית הקוראים כנראה קצת יותר, אבקש מכם לתת לה צ'אנס בכל זאת. לא נוכל לפתור את בעיות העומק של העוף המוזר והמופלא שהוא מדינת ישראל במסגרת השיח הנוכחי, משהו יהיה חייב להשתנות, ודברים לא משתנים אם לא, ובכן, משנים אותם. 

פרק 1 – סוף לשוק הבשר הקואליציוני

החלק הראשון של הרפורמה המוצעת הוא פשוט מאוד והוא כולל שני שינויים בלבד למצב הנוכחי – שני שינויים שיניבו, לעניות דעתי, תמורות רדיקליות, הן בטיב המועמדים שמבינהם אנו בוחרים מנהיגים, והן במערך הכוחות שמשפיע על התנהלותם.    

ראשית, לא ימונה אדם לשר בממשלת ישראל אם כיהן בעבר (או בהווה) כחבר כנסת, כמו כן יאסר על שר לכהן כחבר כנסת בעתיד.

שנית, לאחר הבחירות הכלליות לכנסת, תוכל כל סיעה להגיש רשימת שרים, כשראש הסיעה בראשהּ כראש ממשלה. הרשימה שזוכה ברוב קולות מקרב חברי הכנסת, במידת הצורך אחרי סיבוב שני בין שתי הרשימות המובילות, היא ממשלת ישראל. מזל טוב. אין צורך לערב את הנשיא; וחשוב מכל, אין צורך להכין דלי פופקורן מצופה בחומר נגד בחילה ולצפות בפארסה בת שלושה חודשים בהן המועמד לראשות הממשלה ושאר חברי הכנסת מחליפים ביניהם ג'ובים וטובות הנאה משל היו אלה משאבים במתיישבים של קטאן. מיום הכינוס הראשון של הכנסת לאחר הבחירות יש ממשלה; החל מאותו רגע, הצבעות אי אמון תהיינה קונסטרוקטיביות בלבד. כלומר, על מנת להחליף את הממשלה המכהנת יהיה על חבר כנסת להציג רשימת שרים חלופית שתזכה ברוב קולות.     

כדי להבין למה זה טוב, צריך קודם להבין מה לא עובד כרגע. תפקידי שר בישראל הן אתנן שהמועמד לראשות הממשלה מחלק לשותפיו הקואליציונים עבור תמיכה בממשלתו. שרים בישראל לא מקבלים את תפקידם כי הם יודעים על מה הם מדברים. הם מקבלים את תפקידם כדי שתהיה ממשלה. כתוצאה, ראשי סיעות מחליטים במי לתמוך על בסיס התפקידים היוקרתיים שמוצעים להם ולבני בריתם.  רפורמה זו תשים לזה סוף.

מכיוון שאי אפשר למנות חבר כנסת לשר, גם לא ח"כים לשעבר ולעתיד, מועמדים לראשות הממשלה יצטרכו להגיש רשימות שרים שאינן מורכבות מפוליטיקאים ומאנשים שהגיעו לתפקידם כתוצאה מסכינאות מפלגתית. אין יותר שום דבר שפעיל פוליטי יוכל לעשות כדי לעלות בסולם הדרגות ולהגיע לתפקיד הנכסף של שר בישראל. נהפוכהו, קריירה פוליטית תמנע מאדם להיות שר. זה כמובן לא מבטיח במאת האחוזים שכל השרים שלנו יהו זוכי פרס נובל לגאונות, אבל זה בהחלט יהפוך את הממשלה בהכרח למקצועית יותר ואינטרסנטית פחות. והכי חשוב: סיעות הבית יחליטו באיזו ממשלה לתמוך על בסיס אידיאולוגי בלבד, ולא על בסיס גודל הנתח אותו הן מצליחות לחלץ מסיר הבשר.  

יתרה מזאת, התפקיד הגבוה ביותר שעסקן מפלגתי יוכל להשיג הוא חבר כנסת (מלבד ראש ממשלה כמובן). זה בלבד ישנה את הרכב האנשים שבוחרים בקריירה פוליטית. אם תסתכלו על תמונות שיגרה מהמליאה תיווכחו לראות שהיא ריקה כמעט תמיד. מרבית חברי הכנסת לא רוצים להיות ח"כים. הכנסת, חשובה ככל שתהיה, אינה אלה תחנת מעבר בדרך אל תפקיד בכיר יותר. זהו, אין תפקיד בכיר יותר. בשביל תפקידים בכירים באמת המפלגות תאלצנה למצוא אנשים מחוץ למשחק המפלגתי. זה אמור להיות תפקידם של פוליטיקאים: לקבוע מדיניות ולייצג את ציבור הבוחרים כשהם ממנים בעלי תפקידים בשירות הציבורי – לא להיות השירות הציבור בעצמם.

עוד תופעת לווי חיובית של תוכנית זו היא שכל אזרח ידע איך עלולה להראות הממשלה במידה וגוש זה או אחר יזכה ברוב קולות. המפלגות תצטרכנה לפרסם "קבינט צללים" לפני ההליכה לקלפי – כלומר להצהיר מראש על האנשים אותם הם יגישו כמועמדים לתפקידי שר. אין יותר הפתעות כמו סמוטריץ' שר לענייני הפלישה לפולין ובן גביר הממונה על הגליוטינות. אם אתה רוצה למנות פסיכופט עם תעודות לתפקיד שר בכיר, תצטרך לספר לבוחרים על כך מראש.  

בנוסף גם נזכה סוף סוף לראות איך נראית מדינה בה מתקיימת הפרדת רשויות אמיתית. כיום הכנסת היא חותמת הגומי של הממשלה. מעצם קיומה של הממשלה, מובטח לה רוב בפרלמנט בכמעט כל תחום. זאת בעיה רצינית מאוד מכיוון שהכנסת אמורה בעקרון לפקח על הממשלה ולחוקק חוקים שעל פיהם היא מושלת. חברי הכנסת מהקואליציה כיום הם בעקרון בניגוד עניינים חמור. מה שמכוון את הכנסת בהצבעותיה הם שיקולים קואליציוניים, לא מהותיים ואפילו לא אידיאולוגיים. מי צריך לקבל איזה תפקיד תמורת איזו הצבעה? איזה מקל צריך לזרוק באיזה גלגל כדי לאלץ את שאר הקואליציה לאשר העברת כספים לארגון מיוחס זה או אחר? שאלות אלה לא תשאלנה יותר.

גם יהו פחות סיבות להפיל ממשלה. אם סיעה תחליט לתמוך בהצבעת אי אמון זה כנראה יהיה על רקע מדיניות או איכות הביצוע של הממשלה, ולא על בסיס פרסונלי. אי אפשר יותר להשיג טובות הנאה ותפקידים נוצצים על ידי הצבעות אסטרטגיות. תמצאו תחביב אחר.    

פרק 2 – הוספת בית נוסף לפרלמנט הישראלי, אבל לא סתם בית

ברוב המדינות יש לפרלמנט יותר מבית אחד, קצת כמו בארה"ב שבה מכהן הסנאט לצד הקונגרס, כששניהם מונים אנשים שונים שנבחרים בדרכים נפרדות. ארה"ב היא פדרציה נשיאותית, כשהקונגרס מייצג את כלל אזרחי הפדרציה ואילו הסנאט את המדינות עצמן. אבל גם מדינות שאינן פדרטיביות נהוג שלפרלמנט יהיו לפחות שתי בתים. בדרך כלל בבית אחד הייצוג הוא יחסי\מפלגתי (כמו הכנסת) ואילו הבית השני מונה נציגים שנבחרים בבחירה ישירה ואיזורית. 

חלוקה כזו מנסה לאזן בין היתרונות של ייצוג יחסי ולבין אלו של בחירה ישירה. מעבר לכך, הבית הנוסף לפרלמנט גם תורם להפרדת הרשויות. כפי שכבר ציינו קודם, הבית המפלגתי, הכנסת אצלנו, די שפוט של הממשלה. בית נוסף לפרלמנט מוסיף שדרה של נציגי ציבור שלא נמצאים באופן אוטומטי בכיס הקטן של הממשלה. לפעמים יצביעו איתה, לפעמים נגדה, לפי שיקול דעתם ושיקול דעת הבוחרים שלהם. דינמיקה כזו מקטינה את הסיכוי שאסון יתרחש משיקולים קואליציונים, כפי שזהו המצב כעת אצלנו.  

אבל זו לא הצעתי, וכאן אני מניח שאני עלול לאבד חלק מכם. אנא הישארו עימי בכל זאת ותנו לזה סיכוי, ולו רק כניסוי מחשבתי. 

אני בהחלט מציע להוסיף בית נוסף לפרלמנט שיכהן לצד הכנסת, אבל חברי אותו הבית לא יבחרו בבחירות איזוריות ישירות; למעשה הם לא יבחרו בכלל, הם יוגרלו מקרב כלל האוכלוסייה.

לשיטת שלטון כזו (אתם עדיין פה?) המבוססת הגרלות קוראים "סורטציה", והיא למעשה הדגם שעל פיו התנהלו הדמוקרטיות הראשונות ביוון. דמוקרטיה מבוססת נציגים נבחרים היא פיתוח מאוחר יותר, והדמוקרטים של אז ממש לא אהבו את הפיתוח הזה. חלקם כינו שלטון בידי נציגים "אריסטוקרטיה", כי למעשה זה מה שהוא. ההומנים בוחרים שליט מתוך קאסטה נבדלת משאר הציבור, שבפניו מסדרונות השלטון נעולות. 

אישית אני לא מסכים עם הקביעה המאוד נחרצת הזו. יש יתרון גדול בלאפשר לאזרחים לבחור בפוליטיקה כמשלח ידם, להתמקצע ולהשתכלל. חקיקה וממשל הן מקצועות, וטוב שיש מי שמתנדב להפוך את תורתו לאומנותו בהקשר הזה. עם זאת, מופרך מאוד להשאיר את אותם אנשי מקצוע, קרי פוליטיקאים, לבדם כשהם מקבלים החלטות. להיות פוליטקאי זו מלאכה ככל המלאכות, ובמידה מסוימת העוסקים במלאכה זו הפכו את הכנסת ואת הממשלה לוועד העובדים שלהם. יש לקאסטה הפוליטית אינטרסים משל עצמה שאינם בהכרח חופפים את האינטרס האזרחי – והאינטרס של הקאסטה תמיד בא ראשון.

יתרה מזאת, פוליטיקאים באשר הם הם ייצוג די גרוע של החברה. רובם ככולם למדו את אותן מקצועות, הסתובבו באותם חוגים, מקבלים תרומות מאותם גופים ומהרבה בחינות, בעיקר סוציו אקונומיות, יש לנציגים מהקואליציה ומהאופוזיציה יותר במשותף אחד עם השני מאשר עם הבוחרים שלהם. החברה האזרחית מגוונת בהרבה מהנציגים שלה; יש בה מורים, אמנים, אנשי מלאכה, מדענים, מהנדסים, אנשי לוגיסטיקה ותחזוקה, שזווית הראיה שלהם רלוונטית לא פחות מזו של מישהו שלמד מדעי המדינה באוניברסיטת ת"א, התנדב כנודניק תורן באגודת הסטודנטים, עשה משם את דרכו במעלה המנגנון המפלגתי – עד שלבסוף הנחית את ישבנו על מושב בכנסת.

אבל בכל זאת, תאמרו; מה? נושיב אנשים רנדומליים על הכס הפרלמנטרי בירושלים?
למה מי יושב שם עכשיו? רוב הבוחרים אפילו לא יודעים מי מופיע ברשימת מפלגתם לכנסת או איך הם הגיעו לשם. את מרבית חברי הכנסת הזוטרים איש לא יזהה ברחוב. מדובר באנשים די רנדומליים שעשו טובות לאנשים קצת יותר חזקים מהם, תמכו במאן דהוא בקמפיין כושל במועצה מקומית קיקיונית בשרון ועכשיו הם מספר 21 במפלגת מרכז קיקיונית לא פחות. 

להיות חבר כנסת, ביחוד בבית "תחתון" זו לא עבודה קשה ומורכבת כל כך. ניהול המדינה בפועל מופקד גם ככה בידי הממשלה ומרבית מלאכת החקיקה מתבצעת בלאו הכי בוועדות הכנסת, כשהמליאה רק מאשרת או דוחה את תוצאותיה. אנשים מן היישוב, אם פטרו אותם זמנית מעבודת היום יום שלהם, יכולים להדרש לסוגיות האלה בלי בעיה. אם אנחנו סומכים על עם ישראל לשים פתק בקלפי, נוכל לסמוך עליו גם לשבת בשקט ביציע מיוחד בכנסת ולהצביע בעד או נגד הצעות חוק. 

עדיין, יש מי שיירתע מרעיון כזה. ומה עם השכן הפסיכופט שלי ישב מחר בכנסת? או דוד שלי שמאמין שברק אובמה הוא חייזר טראנסג'נדר מהדיפ סטייט? סבבה, ומה עם מספר 5 בעוצמה יהודית, שאיש לא מכיר והשד יודע מה הוא עשה ב95', ייכנס פתאום לכנסת? שרדנו גרוע מזה, וההזוים האלה הם חלק מעם ישראל. וזה בדיוק העניין הם חלק – רק חלק – מעם ישראל. אם תגרילו מחר 120 נציגים רנדומליים מקרב הציבור חלקם יהו הזויים, אבל השאר יהו אנשים סבירים, חלקם אפילו סבירים מאוד – סבירים יותר מהח"כ הממוצע שהגיע לכנסת מכוח הקריירה הפוליטית המפוקפקת שלו. לפחות מחיצתם יהו נשים, כ-61% מהם יהו מזרחים, חלקם אקדמאים חלקם לא, חלקם אמנים, אחדים נהגי אוטובוס. הגיוון הזה מוסיף יציבות, לא כאוס כפי שנהוג לחשוב, וחשוב מכל – הוא מבטל את המונופול שיש למלחחי פנחה לבושי חליפות על ניהול המדינה.

ואם אתם עדיין חוששים מלפתוח את שערי הכנסת בפני עם ישראל בכבודו ובעצמו (הוא ולא שליח), הריצו ברוחכם את הניסוי המחשבתי הבא: דמיינו את הדוד המטאפורי שלכם (ההוא עם הפיקסציה על חייזרים טרנסג'נדרים) ושימו אותו בעיני רוחכם בשתי מצבים. במצב הראשון הוא קהל פסיבי לחלוטין, כשגופים ממומנים היטב, המגובים בצבא יחצ"נים ומהנדסי תודעה, מתקוטטים בינהם על תמיכתו. הגוף שמצליח לעשות לו את הגזלייטנינג אפקטיבי ביותר מקבל את הקול שלו. במצב השני לעומת זאת, דודכם יושב סביב שולחן עם עוד 10 דודים, חלקם לא פסיכופטים, ודן איתם על נושא מאוד ספיצי ומוגדר – תחבורה ציבורית בשבת, למשל. עליו לשבת בשקט ולהקשיב לדבריהם של כל הנוכחים, לתת את דעתו בתורו ואז להצביע על הסוגיה שעל סדר היום. באיזה מן המצבים האלה הדוד הפסיכופט שלכם מסוכן יותר? אני הייתי אומר שבקלפי ביכולתו לעשות הרבה יותר נזק מאשר בכנסת עצמה. זו לא מסקנה אינטואיטיבית, אבל זה נכון לגבי רוב המסקנות הנכונות.      

יתרון נוסף שיש לסורטציה הוא שהיא מאפשרת דמוקרטיה נציגותית בלי מחנאות פוליטית. בבית מוגרל לפרלמנט אין נאמנות אוטומטית למפלגה או לארגון כלשהו. אדם לא נמצא שם כי מישהו שלח אותו, מימן את הקמפיין שלו והכין לו דף מסרים. יכול להיות שהיום הוא ימני ומחר יהיה שמאלני, הכל לפי העניין והקונטקסט – אתם יודעים, כמו שרוב האנשים השפויים מתנהגים וכפי שהמציאות הרבה פעמים מחייבת. הרפורמה הנוכחית, למשל, עוברת רק בגלל נאמנויות מפלגתיות ומכיוון שרוב הח"כים מהליכוד חוששים ממה שהמנגון המפלגתי יעשה להם בבית במידה ויעדרו מן המליאה בעיתוי אסטרטגי. תארו לעצמכם כנסת שבה לאותו מנגנון מפלגתי בלתי נבחר לא יהיה את הכוח המאפיונרי הזה יותר.    

סיכום

אם נשלב את שתי ההצעות שלעיל יחדיו נגיע למצב מעניין. מצד אחד הפכנו את הכנסת ל"עממית" יותר; לצד הפוליטיקאים נציגי המפלגות ישבו בה גם אנשים מן הישוב על שלל גווניהם, מעמדותיהם והשכלתם הספיציפית. מאידך הפכנו את הממשלה למקצועית יותר; ישבו בה אנשים שמונו בידי פוליטיקאים, אבל הם לא פוליטיקאים בעצמם. מכיוון שהם לא ח"כים לשעבר או לעתיד, הם כנראה לא אנשים מתוך המערך המפלגתי שמחזיקים בעמדות כוח בתוכו. ניתן לשער שרובם יהו מומחים בתחומם מהאקדמיה, השוק הפרטי והמגזר השלישי – כלומר החברה האזרחית. 

מעבר לזה החלשנו באופן משמעותי את החשיבות של מחנות פוליטים. למחצית מחברי הכנסת אין יותר זהות מפלגתית מוגדרת, או לכל הפחות זהות מפלגתית שהם מחויבים אליה. שרי הממשלה במצב דומה, הם כנראה ישקפו בעמדותיהם את רוח המפלגות שהשיבו אותם מסביב לשולחן הממשלה, אבל הם אינם בהכרח מחויבים למפלגה עצמה ולמשחקי הכס התמידיים המתקיימים במסדרונותיה. כתוצאה, נוכל לקוות להנמכה משמעותית של אש השנאה והמחנאות בשיח הציבורי. פשוט לא יעזור לאף אחד יותר להסית נגד הצד השני, או נגד צד כלשהו, כי כבר אין ממש צדדים, רק בני אדם. 

התמונה באדיבות אורן גמצ'י
https://www.facebook.com/orengamchi