רגע לפני שמבזק החדשות הבא גורם לכם להרים טלפון למלכת אנגליה כדי לבקש את המנדט הבריטי חזרה, שווה לקחת צעד אחד אחורה ולהביט בתמונה הגדולה. מדינת ישראל רחוקה מלהיות הדמוקרטיה היחידה בעולם שאזרחיה עומדים על סף יאוש ממוסדותיהם הנבחרים, ואולי אפילו מהדמוקרטיה עצמה. המערכת הפוליטית בבריטניה, ארה"ב, חלק ממדינות אירופה וכמובן בישראל, החלה בשנים האחרונות להראות כמו שריפה בערימת אשפה שמסרבת להיכבות.
קל להתאונן על שחיתות הפוליטיקאים, כסילות המצביעים וכשליה של התקשורת, אך ההצעות לשיפור לרוב מפחידות יותר מהמציאות; הדמוקרטיה הייצוגית היא עדיין צורת השלטון הכי פחות גרועה מכל מה שהאנושות ידעה עד כה. עם זאת, לחלום לא עולה כסף ועד לבחירות הבאות במרץ יש עוד קצת זמן. אז בין משבר חוקתי למשנהו, הצטרפו אלינו למסע התרעננות אל אחת ההצעות היותר מפתות לשדרוגה של הדמוקרטיה המודרנית.
בואו נפתח בחידה
שוו ברוחכם את התמונה הבאה: אתם חיים במדינה שאין בה ממשלה נבחרת, פרלמנט או בית נבחרים מסוג אחר. למעשה אין בה פוליטיקאים כלשהם, שלא לדבר על מפלגות. אין במדינתכם בחירות, לא ישירות ולא עקיפות, לא קמפיינים ולא פריימריז. אין בה קואליציה, אופוזיציה, משאלי עם ושידורים מיוחדים של אולפן שישי שמנתחים את כל ההנ"ל עד כדי בחילה.
עם זאת, אתם לא חיים בדיקטטורה. חירויות אזרחיות נשמרות בקפידה; הכלכלה חופשית, מאוזנת ומתקדמת וחופש הדיבור והדעה ניתנים לכל. זאת גם לא אנרכיה; חוקים נחקקים וחלים על כולם באופן שווה ויש מי שיאכוף אותם ויתן סעד לצדק בעת הצורך.
איזה סוג משטר מתקיים במדינתכם? אם תשאלו הוגים כדוגמת ברט הנינג הם ימהרו לנחש שמדובר בשלטון מסוג סורטציה, או Sortition באנגלית.
סורטציה היא שיטת שלטון מבוססת הטלת פור, בו בעלי תפקידים אינם נבחרים אלא מוגרלים. בסורטציה מלאה, נציגי הציבור מוגרלים מקרב כלל האזרחים באופן שמייצר מדגם מייצג של האוכלוסייה, כשמדגם זה מחליף את הפרלמנט. בסורטציה חלקית, בעלי תפקידים שונים מוגרלים לצורך משימות ספציפיות, כמו חבר המושבעים בארה"ב למשל.
האם שלטון כזה, מבוסס אנשים אקראיים חסרי השכלה פוליטית, יוכל הלכה למעשה לנהל מדינה מודרנית? ואם כן, איך זה עשוי להראות במקום מטורלל כמו ישראל? ננסה לגעת בשאלות האלה בהמשך. אך לפני כן –
מי שמע על דבר כזה?
כולנו למדנו בבית ספר שהדמוקרטיה הומצאה ביוון. מה שלא סיפרו לנו שם זה שהמשמעות המקורית של המילה התייחסה לשלטון ברוטציה, בו התפקידים החשובים ביותר אוישו בהגרלות. שלטון מבוסס בחירות היה קיים בערי המדינה היווניות באופן שולי בלבד, ובעיקר לקראת קריסתה הסופית של הדמוקרטיה היוונית. למעשה, אזרחי יוון, וביניהם גם אריסטו, סלדו משלטונם של נציגים נבחרים וראו בו סוג של אריסטוקרטיה משודרגת, בה קסטה פוליטית נבדלת מן העם מחלקת בינה ולבין עצמה את מנעמי השלטון. נשמע מוכר?
כשאחרי אלפיים שנות רודנות רעיונות דמוקרטיים החלו שוב להרים את ראשם ביבשת אירופה, הם עשו זאת לעיתים קרובות בצורת סורטציה חלקית. שלטון מבוסס הגרלות היה קיים באיטליה של ימי הביניים ובשוויץ של הרנסנס, ואפילו יש עדויות על שימוש בשיטה בהודו הפרה-קולוניאליסטית.
אבות הרפובליקה הליברלית מהמהפכה הצרפתית והאמריקאית גם שמעו על השיטה, אך בימים אלו היא נדחתה על הסף. טיפוסים כמו רובספייר ותומס ג'פרסון אומנם חפצו בהפלת המונרכיה, אך גם חששו מהשפעת יתר של ה"המונים" על אופי המשטר, פן יתהפך גם על בעלי הממון והאדמות. הפרלמנטים של ימנו התקבלו למעשה כמין פשרה בין אריסטוקרטיה ודמוקרטיה במובן המלא.
למה לבחור אם אפשר שלא?
המושגים "דמוקרטיה" ו"בחירות" נחשבים בעיני רבים לזהים, אך כפי שראינו לעיל, זה לא בהכרח המצב תמיד. החשיבות העצומה שיש לבחירות דמוקרטיות אינה נובעת מכך שהרוב בהכרח תמיד צודק או מקבל את ההחלטות הכי טובות, אלא מכך שהכרעת הבוחר היא האמצעי היעיל ביותר למנוע את ההפך ממנה – עריצות. במילים אחרות, אנחנו מצביעים בבחירות ובמשאלי עם, לא כדי לברר מה נכון לעשות, אלא כי זו הדרך היחידה למנוע דיקטטורה שתשרת בעיקר את הדיקטטור ואת הקרובים אליו על חשבון שאר האזרחים.
אז אם ברצונינו להשוות סורטציה לשיטות ממשל אחרות, לרבות זו הנוכחית, עלינו לשאול את עצמנו קודם כל אם היא עושה עבודה ראויה בלמנוע עריצות ואת בנות הדודה החיוורות שלה: שחיתות ונפוטיזם. לאחר מכן יש עוד שורה ארוכה של שאלות משניות כמו: האם זו שיטה יעילה? האם יתקבלו תחתיה החלטות שישרתו את הציבור וימצאו חן בעיניו? ואיך ההעדר של שלטון פוליטי והנהגה נבחרת ישפיעו על החברה האזרחית ועל השיח הציבורי?
קשה מאוד לענות על השאלות האלה בלי שורה ארוכה של דוגמאות היסטוריות בסדר גודל של מדינה מודרנית. נחמד מאוד לדעת שהיוונים הגרילו מושלים מקרב ה10% של האוכלוסיה שלא נחשבו עבדים, ושזה עבד להם לא רע לזמן מה, אבל כדי לקבל תמונה שלמה באמת אנחנו זקוקים לדוגמה קונקרטית הרלוונטית לימנו אנו. מכיוון שאין כזו, הבה נמציא אחת.
הכירו את לה-לה לנד
לה-לה לנד היא מדינה קטנה במזרח התיכון המונה כשמונה מיליון אזרחים מכל הצבעים, הצורות והפסיכופתולוגיות. ללה-לה לנד, או מדינלהלה בשפה המקומית, שלטון מבוסס סורטציה. יש למדינלהלה פרלמנט ששמו הכנסת, ממשלה עם כתריסר שרים ושרות ואפילו ראש ממשלה ונשיא. אין במדינלהלה בחירות במובן הסטנדרטי, אז מהיכן מגיעים כל האנשים האלה?
הכנסת
כנסת מדינלהלה מורכבת מ500 חברים. 400 מתוכם מוגרלים מקרב כל אזרחי המדינה. 100 מתוכם נבחרים בשיטה מיוחדת שאליה נגיע בעוד רגע. כתוצאה מכהנים בכנסת מדינלהלה כ- 50% נשים. רוב מוחלט מחברי הכנסת הם מתחת לגיל 65 ומיוצגים בהם כל משלחי היד, ההכשרות והרקעים שיש לאוכלוסיית מדינלהלה להציע. חברי כנסת שהונם הפרטי עולה על מיליון דולר מהווים פחות מ5% מהמליאה. מספרים אלו אינם משוריינים בחוק, אלא הם פשוט תוצאה של טבען של הגרלות – בחירה אקראית באמת תבטיח שהמדגם יתפלג באותו אופן בו האוכלוסייה מתפלגת.
חברי הכנסת של מידנלהלה מכהנים ארבע שנים. כל שנה מוגרלים 100 חברי כנסת חדשים ואילו מאה הוותיקים ביותר פורשים אחר כבוד. כתוצאה מכך יש בכל רגע נתון חברי כנסת ותיקים המשרתים לצד חברי כנסת חדשים. סידור זה מבטיח שרמה מסוימת של ניסיון ו"שפשוף" יתקיימו במערכת תדיר.
בשנת כהונתם הראשונה משמשים החכ"ים החדשים כמשקיפים בלבד שפוקדים את כל הדיונים, אך לא ניתנת להם זכות הצבעה. בשנה זו הם גם עוברים קורס מזורז באזרחות, הכשרה לעבודה פרלמנטרית והדרכה מקיפה על כל ועדות הכנסת ומשרדי הממשלה. מיותר לציין שתקופת ההכשרה הזו תשעמם חלק מסוים מהאוכלוסייה, ביחוד שהנוכחות חובה ואין במהלכה אפשרות להשתתף בדיוני המליאה – אך זהו לא בַּאג אלא פיצ'ר. מי שאינו סבלני דיו לעבור תקופה זו מוזמן לפרוש ולפנות את מקומות למוגרל אחר. הברירה הטבעית הזו מבטיחה שהרוב המוחלט של חברי הכנסת מעוניינים בתפקידם ונמרצים וסבלניים מספיק על מנת לכהן בו.
בניגוד למקובל במרבית הפרלמנטים בעולם, חלה על חברי כנסת מדינלהלה נוכחות חובה במהלך כל כהונתם. העדרות ללא סיבה ראויה כמו מחלה או נסיע בתפקיד תוביל לסיום כהונת הח"כ והחלפתו במוגרל אחר. באותו אופן גם תוביל התנהגות לא נאותה או חריגה מכללי תרבות הדיבור הנוקשים לסיום תפקיד הח"כ. בדומה לחברי חבר מושבעים בארה"ב, נאסר על חברי הכנסת להתראיין לתקשורת או להיות בקשר כלשהו עם בעלי עניין מחוץ לשעות עבודתם. לוביסטים ושתדלנים יכולים לדבר בפני ועדות הכנסת, ולעיתים בפני המליאה, אך נאסר עליהם ליצור קשר ישיר עם חבר כנסת אינדיבידואלי, בודאי שלא בחדרי חדרים.
זה בדבר 400 המוגרלים. מה בדבר 100 הנבחרים המיסתורים? על מנת להוסיף לכנסת נופך אידיאולוגי, יכול כל אזרח החפץ בכך להמליץ על מספר אזרחים כחברי כנסת. אזרח הזוכה ל80 אלף המלצות יכהן כחבר כנסת. אזרח יוכל לבטל או להעביר את המלצתו בכל רגע נתון. כשח"כ מאבד את 80 אלף ההמלצות שלו כהונתו מסתיימת.
הממשלה
טוב, זה היה החלק הקל. להרכיב פרלמנטים זו מלאכה פשוטה יחסית. מלבד שיקול דעת בסיסי לא נדרש חבר פרלמנט ליותר מדי ידע ספיציפי. כשמדובר בממשלה, הגוף המבצע של הריבון, יש צורך בידע מקצועי וחזון ארוך טווח. מטבע הדברים, לא ניתן להגריל ראש ממשלה או שר ביטחון מקרב האוכלוסייה הכללית. אז מהיכן מביאה מדינלהלה אנשי מקצוע ראוים שהלכה למעשה ינהלו את ענייני המדינה לפי רצון הציבור?
מקור: https://www.haaretz.co.il/gallery/art/MAGAZINE-1.6763478
זו נשמעת משימה בלתי אפשרית, אך למעשה החברה המערבית ענתה על שאלה דומה בעבר, ובהצלחה יתרה יש לומר. אנחנו מכירים מספר סוגי ארגונים שחבריהם זקוקים למנהלים מקצועיים על מנת להתקיים, מבלי שמנהלים אלו יחשבו לבוסים או לבעלים של אותם ארגונים. הדוגמה הטובה ביותר הם תאגידים. בעלי מניות של תאגיד, בייחוד תאגידים גדולים וציבוריים, בדרך כלל לא מסוגלים לנהל אותם בעצמם. בשביל זה יש יו"רים ומנכ"לים. כשתאגיד זקוק למנכ"ל חדש, בעלי המניות שלו מכנסים ועדת איתור שמראיינת מועמדים ראוים לתפקידי ההנהלה. חברי ההנהלה אומנם מנהיגים את הארגון, אך הם נחשבים עובדיו ומשרתיו, לא אדוניו. באותו אופן, כנסת מדינלהלה ממנה את ממשלתה.
שנה לפני תום כהונתו של שר או ראש ממשלה, מכנסת כנסת מדינלהלה ועדת איתור המורכבת מכמה עשרות חברי כנסת. ועידה זו עוברת על המלצות שנשלחות אליה מעמותות, האקדמיה, אזרחים מן השורה וגורמים אחרים בחברה האזרחית. על בסיס המלצות אלה מקיימת הועדה ראיונות עבודה ומעבירה 3 מועמדים ראוים להצבעה במליאה. המועמד שזוכה לרוב קולות מושבע לשר.
לאחר השבעת השר החדש, ועדת האיתור הופכת לועדת מעקב שבוחנת את עבודתו של השר, שמצידו חייב לה דין וחשבון. במידה ויסור חינו של השר מעיני הועידה, היא יכולה לבקש מהכנסת אישור לפטרו.
הפקידות הגבוהה ושופטי עליון
כפי שמדינלהלה נוהגת להגריל את מחוקקיה, היא גם מגרילה את אנשי הפקידות הגבוה, הרגולטורים ואת שופטי בית המשפט העליון לחוקה (כן, יש למדינלהלה חוקה. פטנט!).
כמובן שבעלי תפקידים חשובים אלה לא מוגרלים מקרב האוכלוסייה הכללית, אלא מקרב מאגר של מועמדים עליהם ממליצים גופים שונים בממשלה ובחברה האזרחית. למשל: לשכת עורכי הדין, האקדמיה, ועידה פרלמנטרית לבחירת שופטים וגופים בחברה האזרחית יכולים מעת לעת להמליץ על מועמדים לעליון. המלצות אלו נאספות במאגר, וכשיש צורך בשופט חדש, מגרילים ממנו אחד. באופן דומה ימונה מבקר המדינה, היועץ המשפטי לממשלה, הממונה על ההגבלים עסקיים וכיוצא באלה. שיטה זו מורידה את הסיכויים למינויים פוליטיים, וביוחד מבטיחה שאף ממונה לא חייב טובה לאדם ספיציפי על המינוי לתפקידו.
אז מה עשינו כאן בעצם?
ובכן, האספקט המפתה ביותר של שיטת ממשל כמו זו של מדינלהלה הוא העדרם של פוליטיקאים, ואיתם היעלמותם של מערכות בחירות, סיסמאות, סלוגנים, שקרים נבזיים וחצאי אמיתות שנועדו לגנוב קולות מהיריב.
הבעיה החריפה ביותר של הדמוקרטיה המערבית מובנית אל יסודותיה: סט הכישורים שאדם צריך כדי להיבחר הוא לא אותו סט כישורים שנדרש על מנת למשול. לעיתים, ואולי אפילו לרב, מדובר בסט כישורים מנוגד. ככל שאתה טוב יותר בלהיבחר, ככה תהיה מנהיג גרוע יותר. ואפילו אם זה לא היה המצב, עדיין, מפלגה -כל מפלגה – היא מטבעה כוח פוליטי מאורגן שמטרתו לנכס לעצמו כמה שיותר השפעה על חשבון יריביו. זו לא ביקורת, אלא פשוט הגדרה של הישות המכונה מפלגה (מלשון שורש פל"ג. כמו לפלג). אם אלה כללי המשחק, לא פלא שבלתי אפשרי לפתוח עיתון בלי לחטוף בחילות בוקר. מסתבר שלא הפוליטיקאים אשמים, אלא חוקי המשחק שאנחנו ניסחנו עבורם.
העוינות ההדדית שאנחנו עדים לה בשיח הציבורי הישראלי, בין שמאל לימין, דתיים וחליונים, ערבים ויהודים, היא בעיקרה מלאכותית ומתודלקת על ידי הצורך של נציגי ציבור להבדיל את עצמם מהתחרות על מנת להביס את היריב. לא שהקונפליקטים בחברה הישראלית מדומיינים ויעלמו עם היעלמותה של הקסטה הפוליטית, אך לפחות לא יהיה אף אחד שעובד במשרה מלאה כדי להעמיק ולהחריף אותם.
מבחן אורן חזן
כעת נשאלת השאלה, מהו הסיכוי שאסופה רנדומלית של אנשים שלִיטֵרלִי נאספה מהרחוב תחרב לנו את החיים מפאת חוסר הכישרון הפרלמנטרי שלה? זהו אכן הימור, אך נדמה שהסיכוי לכך נמוך מזה שחבורה של פוליטיקאים מקצועיים תקבור אותנו תחת משקל האגו הקולקטיבי שלה.
כמה גרוע הישראלי המצוי מאורן חזן, מירי רגב או איתן כבל? הרי הטיפוסים הללו כיהנו ומכהנים כחברי כנסת, לא כי עם ישראל בחר אותם בפינצטה עקב כישרונם ומידותיהם, אלא מכיוון שהם היו ערמומים דיו על מנת לשרוד את הפילטר הצפוף של הפוליטיקה המפלגתית והמקומית. פילטר שנוהג לנקות את המערכת מאנשים ישרים וענווים ומותיר בעיקר חתרנים בלתי נלאים בעלי רקע דומה ששונה מאוד מזה של האדם הסביר. 400 המוגרלים של מדינלהלה, בתוספת 100 שליחי הציבור, יכללו לעומת זאת קשת רחבה של רקעים: מורים, עובדים, מנהלים, מזכירות ומתכנתים שיודעים היטב מה טוב עבורם. מה הסיכוי שאנשים אלו ימנו את יעקוב ליצמן לשר הבריאות אם לצידו קיימות אופציות רבות של מומלצים בעלי רקע מקצועי רלוונטי?
לגבי שאלתנו המרכזית – האם סורטיציה נופלת משיטת הבחירות הייצוגית כשזה מגיע למניעת עריצות ושיקוף רצון העם, ההימור שלנו הוא "לאו" ברור. אף דיקטטור לא מגיע למעמדו משום מקום, הם כולם רוכבים לשלטון על כוח פוליטי מאורגן שהיה קיים קודם לכן. כשקריירות פוליטיות הן כבר לא אופציה, והשיח הציבורי נקי משקרים וקריאות להסתה שתפקידם לחטוף כוח פוליטי, היווצרותם של עריצים בתוך המערכת הפוליטית כמעט ולא תתאפשר.
יתרה מזאת, בשלטון מבוסס סורטציה אין לבעלי מאה את מי לשחד. חברי הכנסת הם אנשים אנונימיים שמכהנים בתפקידם עד ארבע שנים. שרים הם אנשי מקצוע עם ניסיון רלוונטי בתחומם שממונים על ידי אותם אנשים אנונימיים, ואילו הרגולטורים לא חייבים את תפקידם לאף איש או אישה ספציפיים. אין מפלגות שניתן לסייע להן כלכלית, אין פוליטיקאים שזקוקים לתרומות על מנת לנהל קמפיין, ובקיצור, החוטים בהם שועי עולם נוהגים להפעיל את הבובות שלהם פשוט לא קיימים יותר. ואף על פי כן, נוע תנוע: המדינה ממשיכה להתנהל באופן דמוקרטי כאילו כלום לא קרה.
השתכנעתם? ספרו לנו בתגובות מה פספסנו ולאן שלטון מבוסס סורטיציה עלול להוביל אותנו. עד אז, חג דמוקרטיה שמח לכולם!
